ממותה // אווה בלתזר } תרגום: יוסי טל } לוקוס } 85 עמ'
כמה נהדר לפגוש שוב את כתיבתה של הסופרת הקטלאנית, אווה בלתזר. פחות משנה אחרי פרסום התרגום העברי של 'בולדר', הנובלה שעסקה באומץ בסוגיית האל-הורות, מופיעה בתרגום עברי 'ממותה', נובלה מפתיעה (ולא פחות נועזת) שנכתבה אחריה ושנקודת המוצא שלה היא דווקא הרצון להרות. בבדיקה מסתבר ש'בולדר' ו'ממותה' הן למעשה חלק מטריפטיך שהמְסַפּרות שלו קוויריוֹת, ושגם הנובלה הראשונה, 'פֶּרְמָפְרוֹסט', שטרם פורסמה בעברית, נוגעת בדרך לא שגרתית בנושא ה(אל)הורות.
'ממותה' נפתח בקול תרועה רמה: "ביום שהתכוונתי להיכנס בו להיריון מלאו לי עשרים וארבע וערכתי מסיבת יום הולדת, שלמעשה הייתה מסיבת הִתְעַבְּרוּת במסווה. כמה משותפי לדירה סייעו לי בכך. הם התקשרו לחברים ומכרים. לחברים נאמר שהם יכולים להביא את המכרים שלהם. נזקקתי לאנשים, כמה שיותר אנשים. לקבץ המון, קן נמלים שמחוות אֶפּיות מתרחשות בו באין רואה".
הפתיחה בומבסטית, אך גם טובלת בהומור עצמי: כאילו אפשר להתעבר ביעף. כאילו רק אם ייעשו הפעולות הנדרשות — גיוס חברים ומכרים, איסוף המון רב, חסר פָּנים, כדי להגדיל את הסיכויים למצוא את האחד להתעבר ממנו — המשימה תושלם, ובדיוק ביום ההולדת. אחרי קריאת 'בולדר' המלנכולי, הפתיחה הרצינית-אך-עולצת הזאת, היא הפתעה גמורה. האם המספרת בגוף ראשון של 'ממותה' היא היפוכה הגמור של בולדר הא-סוציאלית? האם היא מזמינה אותנו לבכחנליה פרועה?
מהר מאוד אנחנו מגלים שהמסיבה בדירת השותפים בלב העיר ברצלונה היא אירוע יוצא דופן. במחי פסקה או שתיים המספרת מתגלה לעינינו כמין תאומה של בולדר, ולמעשה אף מוקצנת ממנה בשאיפת החירות שלה ובהתנגדותה לסדר החברתי. בראשית היכרותנו עימה, המספרת עובדת באוניברסיטה, בקבוצת מחקר שבודקת אריכות ימים. היא אוספת נתונים, מראיינת זקנים בבתי אבות, צופה בעבודה המתישה של העובדות הסיעודיות. אך בתוך זמן קצר — כשאינה יכולה לשאת עוד את הפשע, כלשונה, של רידוד זיכרונות ורגשות לטבלת אקסל, ואת התחושה שלתוך גופה הוכנסה "היד הממסדית, זו שיכלה לדבר בשמי ולקבל משכורת" — היא עוזבת את העבודה. לאחר מכן היא מתנסה בעבודות מזדמנות כמו מוכרת ושוטפת כלים ועוזבת אותן במהירות מסחררת כדי שלא "תתרגל לניצול".
ההפתעה השנייה שמזמנת לנו המספרת היא היפוכה הגמור של מסיבה עתירת משתתפים: התרחקות לאזור כפרי בהרים, לבית חווה מבודד מהכל, מוזנח ומלוכלך ומוכתם ומאובק, ומלא תולעים וחרקים מתים, וחסר אמבטיה. הנפש היחידה בסביבה היא הרועה הזקן, שביתו נמצא במרחק שלושה קילומטרים מהבית שבו מתמקמת המספרת. כיצד, אם כן, "הרצון להרות... להעביר את החיים דרך הגוף, הרצון ליצור" מתיישב עם המסקנה שעליה להתרחק מהעיר, "לצאת מהכלוב, כאילו הדרך היחידה להמשיך היא לברוח"? בחיים בודדים היא ודאי תוכל לחיות דרך הגוף, לעסוק בהישרדות יומיומית, לחטוב עצים להסקה ולאפות את לחמהּ, אך כיצד תוכל להתעבר בסביבה מבודדת, הרחק מהציוויליזציה?
לזמן מה (כשליש מנובלה בת 85 עמודים בלבד בעברית) השאלה הזאת לכאורה מושהית לטובת תיאור מאבקי ההישרדות של המספרת, שכוללים בין השאר המתה אכזרית של חתולים, ושיתוף פעולה, אמנם מסויג, בהתעללות הרועה בעיזים ובטלאים. "יש לי תחושה שאני מתפוגגת, כי התעורר בי אני קדמון, אני מאובן, שדורש אותי בחזרה", היא מתוודה. באביב מאבקי ההישרדות מפנים מקום להתפעלות המספרת מעולם החי: "החיות השתגעו... כשאני יורדת לבית הרועה, זה כמו להגיע לפסטיבל מין: אילים רוכבים על כבשים, חתולים דבוקים לחתולות, תרנגולות ישובות בלי נוע על אוצר הביצים שלהן, תפוחות וסבלניות כמו נשים הרות. כשהן קמות לרגע לשתות מים, התרנגולים מנצלים את ההזדמנות ומפרים אותם שוב... אני לא חדלתי להשתוקק לזה כל החורף – ולא רק מתוך להט להתעבר" (ההדגשה שלי, ת.מ.).
הנה ההד ל"מסיבת ההתעברות במסווה", לבכחנליה שהזניקה את הנובלה. הפעם זו מסיבה בעולם החי, בעולם שבו, עם בוא האביב, יש רק גופים שצריכים להתעבר, שמתעַבְּרים. בקומפוזיציה חכמה להפליא בלתזר שולחת את המספרת שלה לאזור מבודד כדי "להעביר את החיים דרך הגוף", ובכחנליית האביב של עולם החי לא רק מעלה אל פני השטח את ההשתוקקות המתמשכת של המספרת להרוֹת - אלא אף מבשרת את ההתעברוּת שלה! אבל היא גם מבשרת את הפרידה מהרכה הנולדת.
הנובלות 'ממותה' ו'בולדר' הן וריאציות על אותו נושא: מאבק של נשים בכלל, וקוויריות בפרט, לעצב לעצמן חיים אותנטיים, חופשיים ומתנגדים בעולם שהולך ומאבד בהתמדה את האנושיות שלו. בכולן נייר הלקמוס של החופש האישי הוא הרצון/אי-הרצון להרות/לגדל ילד. 'פֶּרְמָפְרוֹסט', החלק הראשון של הטריפטיך, מעמיד במרכזו אישה בשני מישורי זמן, בנערותה ובבגרותה, ועומד על תחנות בעיצוב הזהות הקווירית שלה. אף שהמספרות של שלוש הנובלות שונות זו מזו, ואפשר לקרוא כל אחת בנפרד, הן גם דומות מאוד זו לזו ומרכיבות יחד טריפטיך לא מהודק אך משכנע. •
