אנחנו מוצפים בדוקו על זמרים, כאילו אנחנו אחרי שנים של בצורת וזאת ההזדמנות האחרונה לראות טלוויזיה. אל הדוקואים על אביתר בנאי וקורין אלאל מצטרף גם סרט על דויד ברוזה שביים אבידע לבני. סרט שצולל לתחילת הקריירה של ברוזה ושואל המון שאלות מעניינות מאוד עליו ועל הקהל הישראלי, על היחסים המורכבים בין יוצר לקהל שלו ועל המחיר של הצלחה שמגיעה ממקום שלא בהכרח תיכננת.
נדמה שברוזה רצה להצליח כרוקר קשוח שלא דופק חשבון, אבל פרץ לכל בית בישראל דווקא בזכות שירים רומנטיים שמקורם בספרד, שאליה נאלץ לעבור כילד עם משפחתו. חוויית המעבר לא הייתה קלה, אבל זה בהחלט מעורר השראה לראות איך בכל זאת – ברוזה הצעיר הצליח להוציא ממנה את המיטב ולהביא לכאן מוזיקה לא מוכרת, שהצלילים שלה הפכו להיות מזוהים עימו. זה לא הילד שהוא הכי אהב, כלשונו, אבל זה הילד שלו. והאלבום "האישה שאיתי" הפך לקלאסיקה. כנראה שאפשר לברוח מהילדות שלך, אבל בסוף היא תפגוש אותך בדרכים שלא חשבת. לפעמים היא גם זו שתעניק לך את הזהות שהכי ניסית להדחיק.
ברוזה בלט במיוחד בכתבה שיונית לוי עשתה על הכבש השישה עשר בדצמבר האחרון ב"אולפן שישי". היו שם ענקי תרבות, אבל איכשהו הוא תפס את תשומת הלב בלי להתאמץ. הוא שר את "יהיה טוב", אבל ניתן היה גם להרגיש כעס בביצוע החי, שזה מה שכנראה עושה אותו מיוחד. הוא אף פעם לא היה רק הזמר עם הגיטרה והחיוך הרומנטי; תמיד היה שם גם משהו מחוספס יותר, לא פתור. גם מהסרט הזה אפשר לגזור כמה וכמה פרשנויות שלא מתיישבות אחת עם השנייה – וזה חלק מהעניין.
הזמר מנסה להשלים עם העבר בסרט, כך עושה רושם. אבל למרות שזה סרט לא רע בכלל, דמותו נשארת סוג של חידה לא מפוענחת. אולי זה סוד הקסם שלו. האיש שהביא את סביליה לישראל, הפך את הרוק לסלואו, ואת הכעס שלו ללהיטים שכולנו שרים. הסרט של לבני הוא לא רק דיוקן של זמר, הוא מראה שהקהל הישראלי אוהב את הגיבורים שלו רומנטיים, קלילים, לא מכבידים. הוא ממש יכול להכריח אמן להיכנס למשבצת מסוימת שהוא לא הכי מעוניין בה. למזלו של ברוזה, הוא כל כך מוכשר שלא הצליחו באמת לקחת ממנו את הרוק שהוא אוהב. הוא לא נתן לקהל רק את מה שהוא רוצה, הוא נתן לנו גם את מה שהיינו צריכים - גם אם לא תמיד ידענו לבקש.
בקטנה
מעניין איך השופרות של המגזר החרדי בתקשורת ינסו להסביר את הסרטון שבו רועי ינובסקי מכאן 11 הותקף בשידור חי, כאילו מדובר בשידור משטח עוין ולא מתוך ישראל. מישהו ניסה לחטוף לו בכוח את המיקרופון, הוא נדחף, והיה נראה שעוד מעט יתחילו לרדוף אחריו. הוא עמד בכך בגבורה, אבל אפשר רגע לשאול את השאלה הכי בנאלית שיש, ברשותכם: לאן הגענו, שערוץ ישראלי לא מצליח לשדר ממרכז הארץ? כן, זה עדיין מפתיע.
