גנים בימי מלחמה // תיאודור צריץ' } תרגום: אריקה מחיה } תשע נשמות } 132 עמ'
כולם יודעים שגינון הוא לא רק אמצעי להשמיש חצר, מרפסת ופיסת אדמה, או לאפשר חיבור בלתי אמצעי לטבע. כולם יודעים שזהו עיסוק עדין ומתמיד, שיש לו השלכות מבחינת אתיקה סביבתית, ואפילו פילוסופיה משלו, הפילוסופיה של הגינון. זו גורסת, בין היתר, שגינון הוא תרגיל באופטימיות. כי בכל פעם שאנחנו טומנים זרע באדמה או מנכשים עלים יבשים מעציץ, אנחנו נשבעים אמונים לעולם וסומכים עליו שהוא ימשיך להתקיים. אנחנו מביעים אמון בשמש שתמשיך לזרוח גם מחר, ויודעים שעשינו עכשיו פעולה שאת תוצאותיה נראה בעתיד רק אם נדאג לכך בזהירות ובתשומת לב.
רבים מאיתנו קראו את מאיר שלו ב'גינת בר' שלו, מוקסם מכל שֵׁם של פרח מצוי, ומגשים מין ייעוד עתיק כשומר הגן, מקיים את מצוות אלוהים הראשונה "לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ", כי על פי ספר בראשית זו הייתה ממש הסיבה לשמה נבראנו: לעבוד בגן ולשמור אותו.
לא כולם יודעים שגן יכול לתת לנו תשובות לשאלות שטרם הצלחנו לנסח, שגן יכול לקרוא תיגר על המוות ולשרוד הרבה אחרי שהגנן מת, ששירה יוונית עתיקה כבר סיפרה לנו שנטיעת עצים היא אמנות עליונה, שדורשת מסירות עמוקה יותר מזו שנדרשת מפסל, מוזיקאי או משורר.
שבע הרשימות בספר הצנוע 'גנים בימי מלחמה' עוסקות לכאורה בגינון ובגנים, בשיטוט בהם ובעבודה בהם, אבל בעצם זוהי יצירה שקטה ומדודה כנגד אכזריותן של מלחמות ובעד הנחמה שכרוכה בידיעה שיצירת יופי בעולם היא צורת התנגדות. שהפניית קשב אל מחוץ לעצמי היא אולי המעשה החשוב ביותר שניתן לבצע בעולם כאוטי, מתערבל ומשתנה.
הספר פורסם לפני כעשור, ונכתב לכאורה בידי גיבורו, משורר סרבי צעיר בשם תיאודור צריץ', שנאלץ להימלט מעירו סרייבו עם פרוץ מלחמת האזרחים בתחילת שנות ה-90. הוא נדד באירופה בלי בית קבע, התפרנס מעבודות מזדמנות ובעיקר חיפש גנים.
לאו דווקא גנים מפוארים כמו גני טווילרי בפריז, שאליהם הגיע לעבודה באיחור מדי בוקר ועבד כחלק מצוות פועלים, שרובם נהפכו לגננים כברירת מחדל ולא אהבו את המקצוע. צ׳ריץ׳ הגיע גם לגנים נשכחים שאינם מתוחזקים כראוי, ודומים כמעט לשטח נטוש, כמו זה שמול הכניסה למונטה קפרינו בצד הפחות מתויר של גבעת הקפיטול ברומא.
בכל אחד מהגנים הוא מצא סתירות הכרחיות: חיים שמתקיימים לצד המוות, רעש שמתקיים לצד שתיקה, שמחה לצד מרירות. בכל אחת מרשימותיו המדודות, נטולות הפאתוס והסנטימנט, הוא נצמד לעובדות ונאמן למבט שלו. הוא כל כך מיטיב להתבונן החוצה על סדר ומבנה, על שותפות גורל שבין גן ובין גנן, על מערכות חברתיות שמאפשרות גן, על הסיבה להיווצרותו — עד כדי כך שהוא לעיתים נעלם לנו הקוראים בתוך מה שהוא מתבונן בו, כלומר: נותר גן נעול.
אין כאן פיוט, קישוט או אבסטרקט. גם לא אזכורים תרבותיים בהמוניהם, שום דבר שמזכיר את מאיר שלו. מדי פרק ציפיתי שצ׳ריץ׳ יזכיר את מילותיו האחרונות של קאנדיד, גיבורו של וולטר: "אנחנו חייבים לטפח את הגן שלנו", תובנה פרגמטיסטית שלא נס לחה: להתמקד במציאות בהיעדר יכולת לתקן אותה, לשפר את חלקת האלוהים הקטנה שלנו. אבל צריץ' מתעניין בגנים אמיתיים, לא מטפוריים.
זוהי יצירה חברתית מעל לכל, שמשתמשת בעשייה קטנה ויומיומית כדי לבחון את מקומו של אדם במרחב מאיים. כשצ׳ריץ׳ פוגש בגן בלי גדר, הוא מנסה להבין מה זה אומר על האיש שהחליט על כך. כשהוא מבקר בגן שבו השרכים מתרבים בחופשיות, הוא תוהה מדוע הגננית בחרה למלא בצמחים אלה את עולמה הקטן, ותוהה אם רצתה ליצור אשליה של ג׳ונגל.
ברגע אחד בלתי נשכח כל הגנים האירופיים נראים לו "שרידים, כולם מעין ניצולים ללא עבר וללא עתיד, גולים בעולם הזה, אך כולם מסוגלים לפאר, ללהבה שלעתים מחממת אותנו". חבל שהתרגום של התחביר הצרפתי חורק אל העברית.
הרשימות פורסמו בכתב עת יוקרתי לגינון בשפה הצרפתית, שיש לו עורך איטלקי מוכשר בשם מרקו מרטלה, חוקר גנים ואינטלקטואל. בסוף הספר התוודה צריץ' לעורך שהוא כתב את הרשימות מתוך הכרת תודה לגנים. בזכותם הצליח להאמין באפשרות קיומו של מרחב שהמלחמות פסחו עליו, מקום שבו ירגיש בבית.
אינני זוכרת מתי קראתי רשימות כה אמינות באהבת האדם שגלומה בהן. הן מזכירות את ההתבוננויות של דרור בורשטיין, אבל בורשטיין כמו יוצא מן הספרות אל הטבעי כדי לחזור אליה. צריץ' מאמין שמילים הן הסחות דעת מן המציאות. "הן סוגרות אותנו קצת יותר בתוך עצמנו, בעוד שהן מבטיחות לנו את ההפך. הן מנתקות אותנו מהעולם בזמן שביקשנו להושיט לו יד".
כשאנחנו ממתינים למלחמה, הספר הזה אוחז בידנו ברוך.
