ענן // שגיא אלנקוה } הקיבוץ המאוחד } 90 עמ'
'ענן' הוא ספר השירים השמיני של שגיא אלנקוה, עובדה מפתיעה אם זוכרים שספרו הראשון פורסם ב-2009, ומפתיעה אפילו יותר כשמגלים שכל אחד מספריו ראה אור בהוצאה אחרת. מדובר בקצב פנטסטי של ספר לשנתיים בערך, בכל פעם עם מו"ל או עורך חדשים לחלוטין. אני מאמין שהדבר מעיד בין השאר על האהבה הרבה שאלנקוה זוכה לה בקרב עורכים ומו"לים של שירה ישראלית. והאהבה מוצדקת: הוא אחד המשוררים המעניינים ביותר שכותבים עברית בעשורים האחרונים, משתי סיבות. ראשית, משום שהוא שוחה נגד הזרם, או ליתר דיוק נגד רוח הזמן, וכותב בסגנון אנכרוניסטי במקצת אך ראוי להערכה: שירים דחוסים וקשים להבנה הנאמנים לערכים מודרניסטיים כרב-משמעות וריבוד שהיו הרבה יותר פופולריים לפני כחצי מאה. ושנית, משום שבניגוד לרבים מהמשוררים האחרים שמתיימרים לשמור על להבת המודרניזם בשירה הישראלית הוא עושה את זה טוב, מתוך כאב עמוק וכמיהה נדירה ליופי, ולא מתוך היאחזות בעבר ויומרה חלולה.
כאב עמוק הוא המפתח להבנת שירתו של אלנקוה. בשיר שפותח את הספר החדש הוא מכנה את הכאב העמוק הזה במילים "הדבר השותת בלי סוף כמין בכי של תינוק בן יומו או של חולד עיוור", וגם "נשימה בוערת, שורפת, לחה", משהו שיש בו בעת ובעונה אחת תשוקה ופחד וכמיהה ובהלה ורעב וצמא וצורך לברוח וצורך להתחבר וצורך לגעת וצורך להשיג משהו בלתי מושג אך חיוני. זה הכוח שמניע את השירים, ואפשר לדמות אותו למסתורין שמניע תינוק בין יומו, כאוס אלים של תשוקות ובהלות שקשה להבחין ביניהן. אך מכיוון שהכאוס השותת הזה פועל בשפה, הרי הדבר שהוא תר אחריו — המענה לרעב והמחסה מפני הפחד והייסורים — הוא יופי לשוני. יופי הוא הדבר שהמשורר נאחז בו כדי למצוא מפלט מהכאב והאימה, כדי למצוא חיבור לעולם, וכדי להשביע את צימאונו הבלתי פוסק ליציבות, אהבה, נחמה.
הזיקה הזאת בין כאב ליופי, זיקה שיש בה מתח פנימי עז, היא הציר שהספר כולו נע סביבו. "אין לי אלא היפעה הזהובה של מארה אפלה", כותב אלנקוה באחד השירים היפים והכואבים בספר, ואם נחזור רגע לשיר הפותח, נגלה שהחיבור בין יופי וכאב לובש שם תמונה אפילו יותר מבהילה: "רְאוּ את הכבד השחור, המפוהק, המבודח, המתלוצץ עם עצמו ועם רופאיו, כמה הוא יפה בעטרת הדמים, במקלעת הדם. ראו כמה הדברים הרעליים ביותר נגועים בטוהר". לצד האימה הגופנית החשופה קל לזהות כאן גם את ההומור הפרוע של שירת אלנקוה. החיבור בין דם ונפש ליופי וטוהר הוא רב-ממדי: מצד אחד, המשורר בורא יופי כדי לברוח אליו מן הכאב הבלתי נסבל שהוא שרוי בו, אבל בה בעת נדמה שהיופי עצמו מחולל לא פעם את הכאב, שכן הוא מתגלה מחוץ למשורר ומדגיש את בדידותו. כמו בשיר המצורף, שבו היופי — "מרחב של פרגים כחולים" — מזוהה עם הבכי עצמו, עם התשוקה והפחד עצמם, וליתר דיוק עם הדמעות, שמחלחלות דרך "הדברים" אבל מסתתמות, כלומר נתקעות, אצל "הבודדים": אצל משוררים מיוסרים בכלל ואלנקוה בפרט.
כשקראתי את השירים וניסיתי בכל כוחי להבין אותם — או ליתר דיוק: לתרגם את מה שהבנתי למילים קצת ברורות יותר — לא יכולתי שלא להיזכר בשמו של ספר מהולל, 'העולם כרצון וכדימוי' מאת ארתור שופנהאואר. כי זו תמצית ההתנגשות שמתרחשת בספרו החדש של אלנקוה: בין רצון חי וכואב מצד אחד, זה שיוצר את השירים ופועל בהם, רצון בורא והורס, מחולל ומחריב, לבין היופי שמתגלה מבעד לדימויים הרבים שהרצון הזה מחולל, חושף ומנפץ. זה אולי הדבר הבולט ביותר בשירת אלנקוה: הצורך המתמיד לברוא ולהרוס אימג'ים, מטפורות, תמונות, מראות, מרחבים מילוליים ופיגורטיביים, שהכאב נאחז בהם ופוצע אותם, כמו במרובע הנפלא שחותם את הספר: "רעד/ במוך אדם/ פוצע/ ריק תבל".
*
אֹבֶךְ הָבִיל,
עֲנָנִים שָׁטִים בּוֹ,
הַנְּשִׁימָה נִדְבֶּקֶת בְּקֹשִׁי לַדְּבָרִים
שֶׁבָּעוֹלָם. מְגֵרָה, קוּפְסַת גַּפְרוּרִים, חַלּוֹן, נוּרָה,
בְּעֵרוֹת קְטַנּוֹת שֶׁאֵינָן מְאֻכָּלוֹת.
מַשֶּׁהוּ בְּוַדַּאי מִסְתַּתֵּר בֵּין
הַשַּׁלְהָבוֹת, מְכֻוָּץ,
אֵפֶר דָּבִיק בְּתוֹכְכֵי הַגּוּף.
אוּלַי יֵשׁ עַצְמִי מְקֻטָּע פָּחוֹת
בְּתוֹךְ הָאַשְׁלָיָה הַמְּכֻנָּה עַצְמִי.
שָׂדֶה, מֶרְחָב שֶׁל פְּרָגִים כְּחֻלִּים:
אוּלַי אֵלֶּה הַדְּמָעוֹת הַמְּחַלְחֲלוֹת
דֶּרֶךְ הַדְּבָרִים וְאֵצֶל הַבּוֹדְדִים
מִסְתַּתְּמוֹת.
