באמצע שנות ה-70 ביקשו חברי הביץ' בויז להוכיח שלצד העבר המפואר שלהם עומד להיות להם עתיד במציאות המוזיקלית המשתנה, והיו להם כמה סיבות להאמין שהתרחיש האופטימי יתממש. נישאים על גבי הצלחת Endless Summer, האוסף שאיגד את להיטיהם מתחילת הדרך ויצא בקיץ 1974, הם נכנסו לאולפן עם תוכניות גדולות להמשך.
חברי הלהקה היו מעודִָדים מהקאמבק ומהביקוש המחודש להופעותיהם – ולא פחות מכך, מהשיפור במצב הבריאותי של מנהיג ההרכב בריאן ווילסון – והחלו לתכנן את השנים הבאות שלהם, שכללו שלושה אלבומים שנועדו לצאת בשנים 1977-1976. השניים שראו אור זכו לתגובות פושרות מצד הקהל והמבקרים. השלישי, פרויקט סולו של ווילסון, Adult/Child, שנועד להיות הפרק המפואר בטרילוגיה, נגנז. כשמתופף הלהקה דניס ווילסון, אחיו של בריאן, נשאל אז על האלבום הזה על ידי עיתונאי, הוא ענה ש"שזה האלבום הכי מוזר ששמעתי אי פעם", אבל הבטיח שיש למעריצים למה לצפות.
כשמאזינים לאלבום, שרואה אור כעת באופן רשמי בפעם הראשונה – במסגרת המארז המקיף של הלהקה, We Gotta Groove: The Brother Studio Years – אפשר להבין מדוע הוא נותר בגדר הבטחה לא ממומשת במשך כ-50 שנה. Adult/Child רחוק מלהיות יצירת מופת ובעיקר לא אחיד. בחלק מהשירים בולטים צלילי הקלידים הלא-שגרתיים של ווילסון; אחרים, שבהם מנגנת תזמורת גדולה, נשמעים כאילו נכתבו לפרנק סינטרה (הוא גם מוזכר בשיר It’s Over Now) או לפסקול של סרט רומנטי, ולא עבור להקה שעיקר כוחה היה בשילוב הקולות של חבריה.
בשנים האחרונות מבקשות חברות המוזיקה לשחרר כל צליל שהאמנים המיתולוגיים שלהם הקליטו אי פעם. זה אולי מסייע לנוכחות של הזמרים האלה בשירותי הזרמת המוזיקה, אבל לפחות במקרה הנוכחי, של הביץ' בויז ובריאן ווילסון, ממש לא מעשיר את המורשת.
