אחרי שחיבק את בנו מול שער הבסיס שאליו הקפיץ אותו בפתיחת הסרט 'ברנינג מן', שי אביבי מחליט להישאר מחוץ לגדר, במדבר, כי יש לו תחושה נוראית שמשהו רע עומד לקרות. ב'חמצן', דאנה איבגי כבר מסתננת לחניית הטנקים בניסיון למנוע מבנה להיכנס ללבנון. וגיבורי 'כן' של נדב לפיד שבים ודשים בעתיד של בנם התינוק בישראל, ואמו מספרת שמשימת חייה היא שיגדל הרחק מכאן.
לא צריך דוקטורט כדי להבין מדוע אנחנו רואים מקבץ של סרטים וסדרות ישראליים על הורים שחרדים לגורל ילדיהם בצבא. גם אם חלק מהם יצאו להפקה לפני 7 באוקטובר, חלקם גם שינו כיוון, בין השאר בעקבות חוויות אישיות: לדוגמה איל חלפון, במאי 'ברנינג מן', הסיע את בנו החייל לעוטף יממה לאחר הטבח והשתגע מדאגה.
הדבר המעניין הוא הפרספקטיבה: לפני שני עשורים, דור הבמאים שיצאו משירות בלבנון עשו סרטים כמו 'לבנון', 'בופור' ו'ואלס עם באשיר' וביטאו דרך הקולנוע את חוויותיהם כחיילים מלפני 20 שנה ויותר: את הבלבול, התסכול, המתח וגם הרעוּת. קטונתי מלנבא איפה יהיה הקולנוע הישראלי ב-2043 - אם יהיה - אבל בינתיים נראה שנקודת המבט צרה באופן מתסכל: כולנו הורים חסרי מושג וחסרי אונים. חוויות החיילים בבסיס או בעזה נותרות כמו קופסה שחורה. אפשר רק להתחיל לתהות מתי נראה סרטים וסדרות של אחד מהמוני המילואימניקים שחזרו משם אחרת לגמרי מאיך שנכנסו.
למעשה, לפי הסרטים עצמם - והטענה היא לחלוטין כלפיהם ולא כלפי הורים וילדים במציאות - אין לישראלים מושג מיהם הבנים שלהם. הילדים-חיילים הבוגרים מוצגים כמו ארכיטיפ של "חייל יפה", חסר זהות, חסר תסביכים ונטול חרדות או רצונות משלו מלבד להמשיך להיות בצבא. שיחות של ההורים עם בנם על המוזיקה שהוא אוהב או חלומותיו לעתיד מוצגות כביקור בארץ זרה. אולי זו הסיבה שמכל המיני-גל הזה, התוצר המעניין באמת נמצא בכלל בטלוויזיה, בסדרה 'מטכ"ליסטים', שם היוצר ערן זרחוביץ' נותן גם לעצמו בתפקיד האב וגם לבן שלו את הדבר הזה, נו, איך קוראים לזה - אישיות.
הרבה דברים לא ברורים לנו כישראלים בעקבות הטבח (כן, טבח) והמלחמה שבאה אחריו. נותר לקוות שבחלקת האלוהים הקטנה של הקולנוע הישראלי, והמשפחות המוצגות שם, נזכה לקצת יותר בהירות.
