היי, גם אני יכולתי – ואפילו הוצע לי, נדמה לי – לפגוש בדניאלה פיק וקוונטין טרנטינו ולבלות איתם ערב! לא תיכננתי לספר את זה, אפילו לא לעצמי, אבל מה אכפת לי, עכשיו כשערב עם טרנטינו הפך זה מכבר מפריט אספנים נדיר לטריוויה כמעט שגרתית, שאין בכלל טעם להרחיב לגביה.
איך אני יודע? הנה, אפילו מאי אלמקייס (מי? קונדיטורית ואשתו של דני איי. מי? הבמאי הישראלי-אמריקאי) סיפרה השבוע בראיון שהיא ובעלה בילו בעיר בכמה הזדמנויות עם דניאלה וקוונטין "והם אחלה זוג".
וואלה, טוב שנזכרת לבוא עם זה עכשיו, כשעוד ועוד אנשים מספרים לי בשוטף – בין ויכוח על הסדרה של דורון צברי לדיון עומק באיכויותיה הלא חד-משמעיות של The Pitt - שיצא להם לראות, לדבר, להיפגש, לבלות או סתם להחליף כמה מילים עם טרנטינו.
כן, טרנטינו. פה ממש ממול. הוא חוצה כבישים, אבא בגנים, חומר לצייצנים. הוא מסתובב עם המשפחה בנווה צדק וכיכר מילאנו, ונדמה שאנשים פוגשים בו בתדירות שבה אני קופץ להביא ביצים וחלב. ובזאת הושלם סוג של מהפך: אם כשהגיע לעיר טרנטינו עוד נחשב להתגלות כמעט דתית, אביזר נוצץ שנחת היישר מהיכלות הקודש ההוליוודיים לתחתיות המזרח התיכון באופן חסר פשר וסיבה – משהו שהילידים חגים סביבו בזהירות, חוששים להתקרב – כרגע האיש פשוט גר פה. נטמע. הפך זה מכבר לבחור הזה שאם אתם נתקלים בו, במקרה או בכוונה, פשוט תנידו ראש כפי שאתם מנידים מול ספק-זרים-ספק-מכרים בגינת הכלבים.
כי מדובר בשכן טרנטינו; חברים ראו אותו, ישבו איתו, דיברו איתו על סרטים, אולי אפילו הציעו לו תסריט. והוא לגמרי אחד מאיתנו עכשיו, כשהתל-אביביוּת עצמה נותנת בו את אותותיה וגם הוא מסתובב במראה מרושל בואכה (וצאתך) נונשלנטי, הולך לתומו על שביל אופניים ומאפשר לסושיאל של העירייה להריץ עליו דאחקות ברשת ("אלא אם כן עשיתם לפחות שתי יצירות מופת – אל תלכו על שבילי אופניים").
המסקנה יכולה להיות שמרנית וצפויה – למשל שממש תכף האיש יתחיל לשבת כל שישי בפרלמנט הקבוע שלו במרכז המסחרי ולדבר בכיף עם זרים גמורים – אבל בואו ניקח את זה למקום הוורהולי ההגיוני: בעתיד (הלא-רחוק), לכל תל-אביבי יהיו 15 דקות הטרנטינו שלו. רק תישארו בסביבה. הוא עצמו כבר חלק ממנה.
