ביולי האחרון ניל יאנג היה בשיא הטרפת של Rockin’ In The Free World בהייד פארק בלונדון, כשלפתע התברר שגם בעולם החופשי הרוקינג נגמר אם עברת את שעת כיבוי האורות שהוגדרה מראש – עשר וחצי בלילה - ואפילו אם קוראים לך ניל יאנג. חוויה דומה עברה על ברוס ספרינגסטין והאורח המפתיע שלו, פול מקרטני, ממש באותו מקום ב־2012. כן אגדות, לא אגדות – השכנים רוצים לישון.
אלא שלונדון, כמו כל הערים המרכזיות ברחבי הגלובוס, לוקחת כמעט כמובן מאליו את המתח שבין איכות אמנותית לאיכות חיים, ולכן גם לא נופלים השמיים כשנגרמת מבוכה קלה לאמני ענק ולעשרות האלפים שבו לראות אותם. בישראל, לעומת זאת, הקרב על עתיד המופעים בפארק הירקון מרגיש כמו מאבק על קווי החמצן האחרונים של השפיות: ברונו מארס נמלט מישראל ב־7 באוקטובר ואיתו גם כל אפשרות שהפארק יחזור לארח אמנים מסדר הגודל שלו בשנים הקרובות. מה נשאר? עוד פעם נועה קירל, עוד "נשף רוק" של אביב גפן, עוד עומר אדם ואושר כהן, מקסימום אודיה. נחמד? נחמד. חשוב? מאוד. מעניין? ובכן. העובדה שגם בשביל זה צריך להזיע את הנשמה לא מלמדת על אימת הבירוקרטיה – את זה יש גם בלונדון כאמור – אלא על הפירורים שנשארו. האירוניה היא שגם ככה יש מצב שבסוף יבוא טיל איראני ויאכל גם אותם.
