שלושה שבועות אחרי 7 באוקטובר, כשהלחימה עדיין בעיצומה, הקיבוץ מלא חיילים והטראומה עודה טרייה, נתן בהט כבר ידע איפה הוא רוצה להיות - בבית, בניר עוז. "אני חוזר כי זה הבית, מה זאת אומרת? אין אופציה אחרת מבחינתי", הוא אומר בפשטות.
בשלב שבו כלל קהילת ניר עוז עדיין מפונה, בהט, שמתקרב לגיל 90 ונמנה על מקימי הקיבוץ, חזר להתגורר במקום שבו חי עשרות שנים. והוא אינו היחיד: לאחר הטבח היו נוספים שהחליטו לחזור לקיבוצים הסמוכים לגבול עזה, רבים מהם תושבים ותיקים, חלקם בשנות ה-80 וה-90 לחייהם, גם כאשר ההרס נוכח בכל פינה. תמיד היה להם דימוי של ספרטנים אידיאליסטים וקשוחים - ועתה יש לכך גם תיקוף מחקרי.
המחקר, שנערך בקרב חברות וחברי קיבוצים סמוכים לגבול עזה, בני 70 ומעלה שחזרו להתגורר בקיבוץ זמן קצר לאחר הפינוי, מצביע על דפוסים משותפים: חוסן יוצא דופן, אקטיביות, מוקד שליטה פנימי וקבלת החלטות עצמאיות, תחושת שליחות ודוגמה אישית. חלקם נושקים לגיל 90, ולא מעט מהם לוקחים חלק פעיל בשיקום הקהילה והקיבוץ שנפגעו.
תושבי העוטף חיים כבר עשרות שנים במה שמכונה "טראומה מתמשכת": סבבי לחימה, רקטות, פינויי חירום ואיום קבוע. מתקפת 7 באוקטובר לא רק הצטרפה לכך, אלא "שידרגה" את הטראומה לטראומה מצטברת, קיצונית וחריגה בעוצמתה. בתוך המציאות הזאת החזרה המוקדמת של הוותיקים הייתה דרך להחזיר לעצמם תחושת שליטה, משמעות ושגרה.
"הפחד הוא לא שיקול"
בחזרה לבהט. בבוקר 7 באוקטובר הוא היה בביתו כשנשמעה אזעקת צבע אדום. "זה לא הדאיג אותי במיוחד, אני יודע איפה הממ"ד", הוא משחזר. רק כעבור שעה וחצי, בשיחת טלפון מבתו, הוא הבין את ממדי האסון. ״ראיתי מחבלים מסתובבים על השביל מחוץ לבית. נכנסתי לממ"ד, נעלתי את הדלת וישבתי שם. לא יודע להסביר, אבל אליי לא נכנסו". ביתו היה אחד מששת הבתים היחידים בקיבוץ שאליהם לא נכנסו המחבלים.
שלושה שבועות אחר כך בהט כבר היה שוב בניר עוז. "הבית שלי לא נפגע, אז הייתי בבית", הוא מספר. מאז הוא לא הפסיק לעבוד: שכפל מפתחות, התנדב במוסך, טיפל בציוד החקלאי שאיתו כבר יותר מחמישה עשורים: "היה לי בשביל מה לקום בבוקר". הפחד לא היה שיקול: "הייתה תקלה ואין ברירה, זה הבית שלנו. המקום ישתקם, ודאי שיש תקווה", הוא מסכם.
זיוה קלסקין, בת 72 מקיבוץ ניר יצחק, חזרה להתגורר לבדה בקיבוץ באפריל 2024. ביום הטבח היא הסתגרה בממ"ד יחד עם בנה, כלתה ושלושת נכדיה הקטנים, כשמחבלים נכנסו לבית, ירו בדלתות ובזזו את המקום. "הבנו שקורה משהו, אבל לא הבנו את סדר הגודל", היא מתארת. אחרי הפינוי הגיעה תקופה ממושכת של חוסר ודאות. שמות ההרוגים והחטופים התבררו בהדרגה. "זה היה מאוד מאוד קשה. רצנו מלוויה ללוויה".
תחילה היא חזרה כדי לבדוק את הבית ולטפל בגינה, ולאחר מכן באופן קבוע. "חזרתי לקיבוץ כמעט ריק. לא עניינה אותי הלחימה, רק להיות בבית. הייתי לבד אבל ידעתי שזה המקום שבו אני צריכה להיות". שלוש פעמים בשבוע הגיעה למרכז יום לקשיש במועצת אשכול. "המקום הזה הציל אותי. אני קוראת לו הבית השני שלי", היא אומרת. בשאר הזמן טיפלה בגינות, שלה ושל אחרים, ואף הקימה גינת סוקולנטים קהילתית. "בפול טיים ג'וב טיפלתי בגינות, גם של מי שלא ביקש".
"מחוץ לבית יותר קשה"
אברהם ("מנצ'ר") דבורי, בן 81, איש חינוך בעל רקורד ציבורי ארוך, חזר הביתה עם אשתו נורית זמן קצר לאחר האסון. בחודשים הראשונים הוא נע בין מקום הפינוי לבית בבארי, עד שחזר להתגורר שם באופן קבוע. "לא היו התלבטויות מבחינתי", הוא אומר. "אני לא רואה בזה גבורה, עשיתי את זה כי זה חשוב לבריאות הנפש שלי, וגם כי מישהו צריך להיות בבארי. אי אפשר להפקיר את הקיבוץ". לדבריו, החיים מחוץ לבית היו קשים יותר. "יש משהו מנוון בחיים בגלות, לעבור ממקום זמני אחד לאחר. להיות בבית שלך, בגינה שלך, זה משהו אחר".
כשהגיע לבארי בפעם הראשונה אחרי האסון, הוא מספר שפגש קהילה מותשת. "אתה רואה אנשים שלא הספיקו לישון וכל רגע מודיעים על עוד חטוף ועוד נרצח. עומס נפשי גדול מאוד". לצד האבל הוא החל מיד לפעול: אחזקת גינות, תיאום מתנדבים וסיוע בפינוי בתים להריסה. היום הוא מוביל סיורים בהתנדבות. "אני מתייחס לעובדות, למה שקרה ולמי שהיו האנשים. חשוב לי שיכירו את האמת על הקהילה שלנו. אני ואשתי כבר כאן, והילדים שלי יחזרו. אם אנחנו לא נהיה פה, מה יהיה פה? לכל מי שחוזר יש חשיבות גדולה", הוא מסכם.
המחקר יוצג בכנס שדרות-ספיר-איכילוב, שייערך ב-10 במרץ במתנ"ס שדרות בשיתוף עיריות תל-אביב-יפו ושדרות, והוא נערך על ידי פרופ' גבריאלה ספקטור-מרזל ועו"ס הדס בר אל פרמדר מבית הספר לעבודה סוציאלית במכללה האקדמית ספיר, בשיתוף התוכנית לגרונטולוגיה באוניברסיטת בן-גוריון. "הוותיקים האלה הופכים את ההנחה המקובלת שהקהילה אחראית לתמוך בחבריהן המבוגרים", אומרת ספקטור-מרזל.
