הדבר הראשון שתופס אותך במשרדי נט"ל, העמותה לנפגעי טרור וטראומה, הוא השקט. משרדים מעוצבים שנכנסים ויוצאים מהם בשלווה מנומסת, חברותא נשית נעימה, על השולחן עוגה, שארית עליזה מחגיגת יום הולדת לאחת העובדות. אבל השקט הזה מטעה. מאחורי הדלתות הסגורות, בקווי החירום הטלפוניים שמצלצלים ללא הרף, ביום ובלילה, מתחולל הקרב הגדול ביותר של החברה הישראלית בשנת 2026.
שנתיים וחצי אחרי שהאדמה רעדה, הצונאמי האמיתי מגיע רק עכשיו לחוף. הוא נושא איתו לילות ללא שינה, התקפי חרדה, פגיעות מיניות ואלימות, משפחות שלמות שמתפרקות תחת כובדן של הפציעות הנפשיות. עו"ד אפרת שפרוט, המנכ"לית הפורשת של העמותה, רואה בעיניים את המספרים שצובעים את המסכים באדום בוהק: עלייה של מאות אחוזים בפניות, רשימות המתנה מתארכות למטפלים ודור שלם של ילדים שגדל לתוך עולם שבו הבית הוא כבר לא מבצר.
2 צפייה בגלריה
אפרת שפרוט במשרדי נט"ל. "במקום פוסט־טראומה אנחנו מדברים על מושג חדש: 'טראומה מתגלגלת'. אני עובר משהו, מתחזק, ואז מגיע עוד דבר" | צילום: קובי קואנקס
(קובי קואנקס)
"2025 הייתה השנה הכי עמוסה אי פעם בקווי הסיוע שלנו, יותר משנת 2023 שבה פרצה המלחמה", מספרת שפרוט. "השיא היה בזמן מלחמת איראן, שהעלתה את הפיק למקסימום, והוא לא ירד מאז. יש לנו עלייה דרמטית, פי שניים, בשיחות עם תכנים אובדניים בין 2023 להיום. הקו הזה הוא ברומטר מדויק למצב הרגשי של מדינת ישראל".
השיחות הקשות ביותר מגיעות לכאן בחסות החשיכה. "כמעט כל לילה יש פניות עם תכנים אובדניים", היא מספרת. "אנחנו מצילים פה חיים באופן יומיומי. מפעילים את המשטרה, את מגן דוד אדום ואת ניידות משרד הביטחון על בסיס קבוע. היו לנו מקרים של מתמודדים שהתקשרו אחרי שימוש בכדורים, כאלה שהחזיקו נשק שלוף או ממש עמדו על החלון לפני קפיצה. מ-300 מטופלים בשבוע לפני המלחמה, קפצנו ל-3,000. מעל 120 אלף שיחות הגיעו אלינו לקווי הסיוע מאז פרוץ המלחמה. זה מספר בלתי נתפס. אבל המסות הגדולות של המצוקה עוד לפנינו. נושא ההתמכרויות, אלימות במשפחה, המחיר הכלכלי של הטראומה, מגיעים לפתחנו רק עכשיו".
זינוק גם בתאונות הדרכים
על פני השטח – מצחיק ככל שזה נשמע ערב מתקפה אפשרית נוספת באיראן - ישראל חזרה לשגרה. בתי הקפה מלאים, הפקקים שוב תוקעים את הכבישים, והמהדורות עמוסות בעסקנות פוליטית. אבל מתחת לשקט השברירי הזה, מבעבעת לבה רותחת שמאיימת לשרוף את היסודות עליהם נשענת החברה הישראלית. בחדר המצב של נט"ל מבינים שהמלחמה לא נגמרה – היא רק נדדה מהגבולות אל תוך הנפש. זו כבר לא שאלה של תקציב או תקנים, אלא תהייה קיומית מפחידה: האם מדינת ישראל מסוגלת בכלל להכיל את האסון הנפשי המתגלגל הזה?
ההבנה של הממדים הדרמטיים נפלה על שפרוט וצוותה כבר בשעות הראשונות של אותה שבת שחורה. "זיהינו מאוד מהר את הצרכים", היא משחזרת. "ב-7 באוקטובר ב-6:30 בבוקר הרחבנו מיד את קווי הסיוע, שעובדים אצלנו 24/7. גייסנו בתוך ימים מאות מטפלים קליניים מקצועיים. היינו נוכחים בכל הזירות כבר מההתחלה, בבתי המלון, בים המלח, בשפיים".
המציאות המתמשכת של חיים בצל הסכנה יצרה קטגוריה חדשה של ישראלים. אנשים נורמטיביים שקמים בבוקר לעבודה, מחייכים לילדים, מסיעים אותם לבית הספר ולחוגים, אבל חייהם מתנהלים בתוך ערפל סמיך של מצוקה שקטה. הם לא זועקים ברחובות, לא רשומים בביטוח הלאומי, לא מוכרים כנכים - אבל הם מדממים מבפנים. חלקם מוצאים נחמה באלכוהול או בכדורי שינה, אחרים פשוט מתנתקים רגשית, מסתגרים בתוך עצמם, או נפלטים ממעגל העבודה.
"התופעה שמאוד התגברה לאחרונה היא פניות של בני המשפחה", מתארת שפרוט את קריסת מעגלי התמיכה. "הורים ששלחו למלחמה ילד אחד, וחזר אליהם ילד אחר לחלוטין. הוא לא יוצא מהחדר, לא מתפקד, נמנע ממפגשים חברתיים, מעשן כל היום, משתמש בחומרים. הרבה מהם מגיעים אלינו חסרי אונים. חוסר האונים הזה מייצר תסכול והתסכול מייצר מאבקים בתוך הבית. לכן אחת המשימות שלנו היא ללמד אותם על טראומה. ברגע שהם מבינים עם מה הבן שלהם מתמודד הם גם מקבלים כלי חוסן עבור עצמם".
הבעיה, לדבריה, היא לא עם אלה שפונים לעמותה אלא עם אלה שלא מבקשים עזרה, "כי ככל שאדם הולך ומשתבלל הטראומה שלו הולכת ומתקבעת. לכן אנחנו עושים הרבה מאוד reaching out, מגיעים לאוניברסיטאות, לרדיו ולטלוויזיה, כדי לעזור לאנשים להוריד את חסם הבושה ולומר להם 'אל תתמודדו עם זה לבד'".
במשך עשרות מערכות צבאיות הורגלנו לחשוב על מלחמה כאירוע בינארי, שיש בו "לפני" ו"אחרי". במציאות הישראלית החדשה של 2026, כשהאיום הוא מתמשך, המושג הקליני "פוסט-טראומה" מאבד מתוקפו. "אנחנו עדיין בתוך טראומה", מסבירה שפרוט את השינוי התפיסתי שמאתגר את עולם הטיפול. "ולכן מדברים היום על מושג חדש: 'טראומה מתגלגלת'. אני עובר משהו, מתחזק, ואז מגיע עוד דבר ועוד דבר".
השלכות הפציעה השקופה, מזהירה שפרוט, יביאו למחירים כלכליים ונפשיים קשים, שעלולים לגרום להתפוררות פנימית. "ההתמכרויות הפכו לאיום לאומי", היא אומרת. "זה לא רק מה שאנחנו רגילים לראות אצל הפוסט-טראומטיים שאנחנו מכירים – הימנעות ממפגש עם אנשים, תוקפנות, פלאשבקים. הרבה צעירים משתמשים בקנאביס על בסיס יומיומי עד פגיעה אנושה בתפקוד, לצד התמכרויות לתרופות משככות כאבים ולתרופות הרגעה נרקוטיות.
2 צפייה בגלריה
חייל בכניסה למשרדים. "היו לנו מתמודדים שהתקשרו כשהחזיקו נשק או ממש עמדו על החלון לפני קפיצה" | צילום: דוברות נט"ל (למצולם אין קשר לכתבה)
"הביטוי השני של הקושי שהולך ומתרחב הוא אלימות במשפחה, והדבר השלישי הוא זינוק בתאונות דרכים קטלניות, שנראו גם אצל הווטרנים בארצות-הברית אחרי וייטנאם ואפגניסטן, בדיוק כפי שקרה לנו ב-2007 אחרי מלחמת לבנון השנייה. יש גם עלייה במחלות קשות – סרטן ומחלות לב, שגם הן המחיר הפיזי הבלתי נמנע של הטראומה".
התופעות האלה מגובות במספרים: מחקר שפירסמה העמותה לאחרונה חושף עלייה של 65% בפניות למערכות הרווחה על אלימות במשפחה בחצי השנה הראשונה למלחמה. הנתון קיצוני אף יותר במשפחות שבהן שני בני הזוג משרתים – שם תועד שיעור של 30% של אלימות רגשית וכלכלית וסיכון גבוה פי שמונה לאלימות פיזית או מינית.
הדוח מציג מציאות קשה גם בהשוואה לעולם המערבי: שיעור האנשים בישראל שחווים תסמיני פוסט-טראומה זינק לכמעט 30% מהאוכלוסייה, לעומת ממוצע עולמי של כ-4% בלבד. המשמעות הכלכלית של הנתונים הללו עצומה. הדוח מעריך את המחיר הכלכלי של הטראומה בכ-500 מיליארד שקלים בחמש השנים הקרובות, סכום שמתחלק ל-200 מיליארד שקלים עלויות ישירות (טיפולים, קצבאות נכות ואובדן כושר עבודה ישיר), ול-300 מיליארד שקלים עלויות עקיפות, בהן נשירה משוק התעסוקה, פגיעה בפריון העבודה וטיפול בתופעות הלוואי של הטראומה.
"אם בעבר כשדיברנו על טראומה לאומית התכוונו למי שנכח בפיגוע או גר בעיר מטווחת", אומרת שפרוט, "היום כל אוכלוסיית מדינת ישראל זקוקה להתערבות טיפולית. כולנו חווינו איום טילים, אזורים שלמים פונו, ואנשים חוו שכול בכל רחבי הארץ. לכולם יש איזשהו גרעין של מצוקה.
"הדבר הזה מצריך תוכנית לאומית. חייבים להשקיע היום במה שיבנה את ישראל של מחר. התערבות מוקדמת, שיקום מותאם ושיבה מדורגת למעגלי החיים בבית ובעבודה תייצר תשואה בבריאות, בפריון ובאמון הציבור".
אשמה ופגיעה מוסרית
הטראומה יוצרת מעגלים של כאב. "אין כמעט מטופל בנט"ל שלא מביא איתו התמודדות משפחתית", מתארת שפרוט. "תחשבי על משפחות מילואימניקים שבהן האב נעדר כמעט שנתיים. כל התפקידים בבית השתנו לחלוטין. ואז הוא חוזר עם תוקפנות, דיכאון, חרדה ופגיעה בתפקוד המיני. הדברים האלה מפרקים משפחות. אנחנו מדווחים לא פעם לרווחה על מקרים של אלימות כלפי ילדים מצד לוחם שחזר מהמלחמה ולא מצליח לווסת את עצמו".
לצד הטראומה הקרבית הקלאסית, צפה בחדרי הטיפולים תופעה אחרת שאי אפשר להתעלם ממנה: הפציעה המוסרית, צלקת נפשית עמוקה שנוצרת כאשר אדם עושה, לא מונע או עד למעשים שסותרים לחלוטין את אמונותיו וערכיו המוסריים. הפגיעה הזו גורמת לתחושות קשות של אשמה, בושה, אובדן אמון ומשבר זהות.
"אין כמעט לוחם שלא התמודד עם אירועי קיצון שלא דומים לשום דבר ממלחמות קודמות", מספרת שפרוט. "אנחנו רואים לוחמים בכל הדרגים שנושאים פציעה זהותית מאוד קשה. מדובר בהחלטות שקיבלו מפקדים בלחימה עירונית צפופה שהובילו להרג לוחמים, בהחלטות של חובשים את מי להציל קודם תחת אש, או באנשי כיתות הכוננות בקיבוצים, שנאלצו להחליט בשבריר שנייה האם לשמור על הילדים הפרטיים שלהם או לצאת להילחם על הקהילה. גם כשקיבלו את ההחלטה הנכונה ביותר בנסיבות בלתי אפשריות, הם עדיין נושאים אשמה עמוקה שבאה לידי ביטוי בחרדה ובדיכאון. ההתמודדות עם הפציעה הזהותית והמוסרית הזו היא אחד האתגרים המשמעותיים של המטפלים כיום".
גלי ההדף האלה מכים לא רק בלובשי המדים, אלא גם בדור שלם של צעירים שרצו לחגוג את החיים ומצאו את עצמם בלב התופת. שפרוט מגדירה את שורדי המסיבות כאוכלוסייה שנפגעה בצורה הקשה ביותר, עם רמות ה-PTSD הגבוהות מכולם. "הצעירים האלה מתקשים מאוד לחזור ללימודים או לעבודה. הם חוזרים לגור עם ההורים, והדבר הזה מייצר חיכוכים משפחתיים קשים.
"כדי לעזור להם לחזור לחיים, פיתחנו בשיתוף קרנות הביטוח הלאומי, מודל חדשני של אימון תעסוקתי ממוקד טראומה. המטפלים לא רק יושבים איתם על בניית קורות חיים, אלא גם לומדים את הסימפטומים: אם צעירה מהנובה לא מסוגלת לישון בלילה, לא יחפשו לה עבודה שמתחילה בשש בבוקר. אם היא נלחצת מרעש, לא ישלחו אותה לחלל עבודה פתוח. חייבים להתאים את העבודה למגבלות הטראומה".
עבור קבוצה אחרת בחברה הישראלית, משפחות החטופים, הטיפול האמיתי והמורכב מתחיל למעשה רק עכשיו. "במשך למעלה משנתיים המשפחות האלה שמו את עצמן לחלוטין בצד – את העבודה, הזוגיות את הטיפול בילדים האחרים. עכשיו, כשהן מתחילות לעבד את מה שעברו, אנחנו רואים התפרקויות עמוקות, ריבים, ברוגזים ותסכולים במעגלי המשפחות, מלווים לעיתים בציפייה שמי שחזרו מעזה יהיו כל הזמן 'בהכרת תודה'. הטיפול בהן הוא עוד אתגר עצום שניצב עכשיו לפתחנו".
כל המתחים האדירים האלה נספגים בסופו של דבר אצל החוליה הרגישה ביותר בחברה: הילדים. "אם נזניח את הילדים עכשיו, נגדל פה דור שסובל מהפרעות פסיכיאטריות", קובעת שפרוט, ומזהירה מפני זינוק בהפרעות אכילה, התמכרויות ואלימות. "ילדי ישראל לא זקוקים היום רק ללימודי מתמטיקה או אנגלית. מערכת החינוך חייבת לתת להם כישורי חיים להתמודדות עם חוסר ודאות.
"הילדים הם התקווה שלנו. אנחנו חייבים להשקיע בהם. אנחנו עובדים עם צוותי חינוך כדי לתת לילדים, מגיל הגן, כלים של נשימה, הרגעת הגוף, ומלמדים אותם מה לעשות בשעת חירום, איך להתנהג עם חברים באזעקה, איך לבטא את עצמם כשקשה להם. ילדים שמתגברים על טראומה הופכים לאנשים חזקים וטובים יותר. ילד שלא יקבל את הכלים הללו, יהיה לו קשה מאוד לשרוד במציאות שלנו".
המדינה נשענת
כמו בסלון הביתי, גם במשרד רואים את השפעות המצוקה. "מנהלות משאבי אנוש פונות אלינו באופן תדיר לעזור להן לנהל את הטראומה שחוזרת עם האנשים לעבודה", מספרת שפרוט. "חברות הייטק ועסקים גדולים פותחים היום קבוצות תמיכה לפוסט-טראומטיים בתוך הארגון, ומחלקות משאבי אנוש קולטות עובדות סוציאליות. זה לא עניין של פילנתרופיה. המעסיקים הבינו שאם הם לא יעזרו בשיקום העובד, שוק העבודה ייפגע".
בתוך המצוקה הזו הפך מגזר העמותות לבלון החמצן העיקרי של ישראל. נט"ל (נפגעי טראומה על רקע לאומי), שהוקמה ב-1998 על ידי יודי יובל רקנאטי והפסיכיאטר ד"ר יוסי הדר ז"ל, ממקדת את כל עשייתה בפציעות הנפשיות הנובעות מהמציאות הביטחונית והצבאית. "המומחיות ההיסטורית הזו איפשרה לנו לפתח במהירות שיא פרוטוקולים טיפוליים ייעודיים: לשורדי מסיבות, למשפחות חטופים, ולשבים עצמם שסבלו מפוסט-טראומה מורכבת במיוחד של משפחות שחוו פינוי, שכול וחטיפה בו-זמנית", מספרת שפרוט.
מאז 7 באוקטובר הארגון נדרש להרחיב דרמטית את מערך הטיפול הקליני והנפשי שלו. מצבת המטפלים זינקה מ-100 ל-550, ולצד קווי תמיכה פרטנית שפועלים סביב השעון, מפעילה נט"ל מרכזי חוסן ארגוניים לצוותי רפואה וצוותי זק"א ושורה, שספגו בעצמם טראומה אנושה. בנוסף היא מובילה כיום מחקרים והערכות מצב כדי לשקף למקבלי ההחלטות את ההשלכות ארוכות הטווח של הפוסט-טראומה על עתידה וחוסנה של מדינת ישראל.
אבל המכונה הזו נשענת על כרעי תרנגולת תקציביים. "תקציב העמותה קפץ מ-20 מיליון שקלים ל-72 מיליון", היא מספרת. "כשהמדינה מממנת כיום כרבע ממנו בלבד. ההישענות של המדינה על מגזר מתנדב היא בעייתית. אנחנו כבר מרגישים את ההאטה בתרומות, כשהצרכים עולים בצורה תלולה".
שפרוט מפרגנת לגופים שפועלים, לדבריה, היטב ‑ קרנות הביטוח הלאומי, אגף השיקום של משרד הביטחון ושירותי בריאות הנפש של משרד הבריאות, שחוללו מהפך במערך בריאות הנפש הציבורי בעקבות המלחמה - אך מבקרת את הבירוקרטיה שמייסרת את הלוחמים. "רואים שינוי, אבל הצרכים כל כך גדולים שהמערכת לא מצליחה לגשר עליהם".
החסם הגדול היום, לטענתה, הוא הנתק בין המערכות שמשאיר רבים ללא רצף טיפולי. "אין שום קשר בין מה שהלוחם עבר אצל הקב"ן בצבא לבין הטיפול שיקבל בקופת החולים, או באגף השיקום של משרד הביטחון", היא אומרת. "מערך בריאות הנפש של צה"ל השתפר מאוד במלחמה. עדיין זה לא לגמרי מתממשק עם תוכנית עמית, שמיועדת למשוחררים, או עם מה שקורה בתוך אגף השיקום, וכולם מוצפים ועמוסים.
"ועדות ההכרה הרבה יותר נגישות היום מאשר לפני המלחמה, ועדיין המדינה חייבת להבין שההכרה בפציעה, נפשית או פיזית, היא אירוע רגשי עמוק. כשהמדינה תנקוט גישה שאומרת 'שלחתי אותך להילחם ואני אדאג לך כשנפצעת', במקום להכריח את הלוחמים להיאבק בה, הכעס והתסכול שלהם ירדו משמעותית. הם זקוקים להכרה בכאב ובגבורה שלהם הרבה לפני הקצבה".
זו משימת חיינו
בשיא המשבר, כשמספר המטפלים הקליניים אינו מדביק את הביקוש, נאלצת מדינת ישראל לחפש כלים אלטרנטיביים לטיפול בנפש. טכנולוגיות של עזרה עצמית, יישומוני נשימה מודרכת, כלי בינה מלאכותית, נוירופידבק, ופתרונות יצירתיים כמו קבוצות ריצה שמעניקות לחיילי מילואים נקודות זכות אקדמיות באוניברסיטאות, מתחילים להחליף חלק מהטיפול המסורתי. "הכלים האלה מסייעים מאוד בהמתנה לטיפול, ולחלק מאיתנו הם מספיקים", אומרת שפרוט. "אבל בסוף הריפוי הנפשי קשור בקשר בין בני אדם. פלסטר דיגיטלי, טוב ככל שיהיה, לא יכול להחליף את המגע האנושי".
כעת, כשהיא מפנה את כיסא המנכ"לית אחרי שש שנים אינטנסיביות, לטובת תפקיד מנכ"לית אגף מוגבלויות, חוסן ובריאות נפשית בג'וינט ישראל, שפרוט מסתכלת בגאווה על הארגון שבראשו עמדה בתקופה המאתגרת ביותר בתולדותיו. "בשיא המלחמה ההנהגה של נט"ל הייתה נשית לחלוטין", היא אומרת. "היו"ר הקודמת אמי פלמור, פרופ' רבקה תובל משיח, והנשיאה והמייסדת יודי יובל רקנאטי. יש אמירה מנהיגותית עצומה בעובדה שארבע נשים שילבו כוחות כדי לנהל את התחום הזה בהצלחה שכזו".
כמו רבים מהמטפלים שלה, גם עבורה המשבר לא היה רק מערכה לאומית, אלא מציאות חיים קרובה ואישית. כששני בניה הבוגרים – האחד קצין המשרת על ספינת טילים והשני לוחם ביחידת יהל"ם שיצא לאחרונה לקורס קצינים – נלחמו בחזית, היא תימרנה בין החרדה האימהית לניהול הטיפול בעורף הפצוע.
"החזקתי כל הזמן את הדאגה האישית, את חוסר היכולת לשתף", היא מספרת. "הילד הצעיר שלי, בן ה-15, העביר פה במשרד שבועות שלמים רק כדי לא להיות לבד בבית. האינטנסיביות של הפעילות שלנו שמרה עליי מלשקוע בחרדה, אבל במקביל פעלתי להגן על עצמי: התחלתי לעשות מדיטציה ונשימות והלכתי רק להלוויות ושבעות של חברים קרובים. הבנתי שכדי לתפקד ולטפל באחרים, אני חייבת קודם כל לשמור על הכוחות שלי".
התובנה האישית, שאי-אפשר להפקיר את הנפש ולקוות שהזמן יעשה את שלו, היא בדיוק תמרור האזהרה ששפרוט מבקשת להציב כעת בפני המדינה כולה. "אנחנו נמצאים בנקודת שבר", היא מזהירה. "זו יכולה להיות הקריסה וההתפרקות שלנו לחברה אלימה וחולה, כפי שקרה במדינות אחרות שעברו מלחמות, וזו יכולה להיות נקודה של סליחה וצמיחה.
"עם ישראל יצא מחוזק מטראומות איומות כמו השואה ומלחמת יום כיפור. אבל כדי שזה יקרה אנחנו חייבים לבנות את 'ארבעת הממי"ם' של החוסן הלאומי: מנהיגות שרואה בבריאות הנפש את משימת-העל שלה; מחוברות חברתית גם אם אנחנו לא מסכימים על הכל פוליטית; מוכנות ארגונית לחירום מגיל הגן ועד לצבא ומשמעות – לאפשר לפצועים ולמשפחות לבנות חיים שבהם הפציעה אינה מרכז קיומם, אלא קרש קפיצה.
"בלי חוסן לא נוכל להמשיך לחיות פה ולהחלים ממה שעברנו. הממשלה חייבת לראות בזה יעד מרכזי. זו משימת חיינו עכשיו: לקחת את השבר הגדול הזה ולצמוח ממנו".
ולפי נסיונה, זה בהחלט אפשרי. "חשוב לומר: החוסן האישי של הישראלים גבוה מאוד. אנחנו רואים אצל אזרחים ולוחמים כאחד יכולת לא רק לשרוד, אלא גם לצמוח מהטראומה. השלב המשמעותי ביותר בתהליך הוא העשייה למען האחר, ההתנדבות והנתינה. אני אדם אופטימי, כי אני פוגשת הרבה כוחות של אלו החוזרים לחיים. זה לא שהם מוחקים את הכאב, אבל הם מצליחים לנהל שגרה לצידו. אנחנו רואים היום כוחות אדירים בכל חלקי החברה הישראלית, והרבה מאוד תקווה".
