עצם האקטואליות של הדוקו "לוחמת" היא עדות חזקה לא פחות מכל הקולות שמובאים בה, בכל הנוגע למכשולים שעדיין ניצבים בפני שילוב נשים בתפקידי לחימה. ב-2026, ובוודאי יותר משנתיים אחרי סיפורי הגבורה של 7 באוקטובר, "לוחמת" הייתה אמורה להיות סגירת מעגל: יצירה שמתארת תהליך היסטורי ארוך ומייגע, שהגיע לסיומו לאחר שכל הטענות התנדפו בזכות הנשק הכי אפקטיבי - העובדות בשטח.
אבל סוגיית הלוחמות אף פעם לא נבחנה רק מבעד להיבטים ענייניים, אלא מתוך אותו מאבק עתיק יומין על שליטה. לכן, כפי שמתואר בבהירות ובחדות בשני הפרקים הראשונים בסדרה, כל התקדמות שכבר הושגה לוותה בריאקציה, נסיגה וריסטארט. אחד הנרטיבים שהבמאיות דניאל נחנסון ושקד אורבך מיטיבות לבסס הוא שאף פעם לא הייתה ליניאריות ותקדימים לא קבעו סטנדרט להמשך. לעיתים זה נראה כאילו המערכות לקו בדמנציה, אך בפועל זאת הוויה שלמה שמתאמצת לעכב שינויים ככל האפשר, בין השאר באמצעות מצג שווא כאילו בכל פעם צריך להתחיל מבראשית.
ואם בשנותיה הראשונות של המדינה ניתן היה להסביר זאת לרוב על ידי דומיננטיות גברית-שמרנית בצמרת, הרי שבדורות הבאים התחזק גם הנושא שעומד במרכז הפרק השלישי: הממד הדתי. שם, זרמים לא מבוטלים (ובוודאי בעלי עוצמה פוליטית) לא מסתפקים בקמפיינים נגד לוחמות: הם גם קוראים תיגר על שירות נשים בכלל, כפי שעשה שר האוצר רק השבוע. כמובן שהדרישה לגייס חרדים תחולל מפץ נוסף, שאת ניצניו ניתן לראות במחלוקות סביב פקודת מטכ"ל שפורסמה לאחרונה ונועדה לעגן את עקרונות השירות של הציבור החרדי, בתקווה להוריד את חומת החשדנות במגזר. רוצה לומר: לא רק ש"לוחמת" אינה סוף פסוק, סביר להניח שהעתיד הקרוב יספק לה חומרים לעונה שנייה ושלישית.
כל זה מסביר מדוע "לוחמת" נאחזת לא רק בפרספקטיבה רחבה אלא גם בטון מפוכח וספקני, שלא בהכרח יעשה נעים לדובר צה"ל (וגם לשב"כ). בניגוד לאייטמים מז'אנר "כתבנו הצבאי מתרגש מהלוחמות האמיצות ומהצבא שמבין את חשיבותן", הסדרה מסרבת להתבשם מכל מחסום שנפרץ ומזהה את מנגנון הדחייה המובנה של המערכות בכל הרמות והדרגים.
לעומת זאת, הבחירה לראיין נשים בלבד אמנם מובנת כהצהרה, אך לא בהכרח משרתת את המטרה. למעשה, די לשמוע את הזחיחות שנשפכת מהמרואיין היחיד, ראש מדור מיונים בסיירת מטכ"ל ("הבנות מתלוננות פחות", "עליי מפקדות בנות", "במקום שאהוד ברק יתחפש לאישה, עדיף שתהיה אישה שיודעת לירות כמו אהוד ברק") כדי להבין חלקית איך הגענו הלום. אולי עוד כמה כמוהו היו ממחישים – שלא לומר מסגבירים - כמה רחוק עוד נותר ללכת.
בקטנה
"אנחנו נכנסים כאן לתוך ימים מתוחים", אמר ניר דבורי ב"שש עם" (חדשות 12), לפני שפצח בנאום המחמאות היומי ליכולות ההגנה הישראליות. ה"נכנסים" הזה נמשך כבר יותר מחודש, אבל מעניין שבהמשך התוכנית התראיין ח"כ אביגדור ליברמן, שדווקא אמר לדפנה ליאל שבממשלה "לא הפיקו לקחים ולא עשו מספיק מבחינת ההיערכות". ליאל כנראה לא התרשמה והתקדמה הלאה, עד שהיא או מישהו בקונטרול הבינו שאולי בכל זאת כמה צופים וצופות ירצו לדעת יותר, ובכן, על גורלם. רק אז ליברמן התבקש להרחיב והפנה לנתונים מדאיגים על מספר הישראלים ללא מיגון. ליאל הימהמה ועברה מיד לקומדיה הטרגית המכונה גם "אופוזיציה". טוב, גם שם יש "ימים מתוחים".
