התרעת צבע שחור
למרות הפיתוי למסגור דרמטי, בתקיפת החיילות השבוע בבני־ברק לא נקבע תקדים חדש: זה קרה כבר לפני עשור, וגם בחודשיים הראשונים של המלחמה, הרבה לפני מעצרי העריקים. בדיוק באותו קטע, ברחוב חגי, הותקף חייל מילואים ששירת בזיהוי חללים במחנה שורה. תלמידי ישיבת בוהוש הסמוכה, חצר קטנה וקנאית, היו מעורבים בשני המקרים (הסבא של האדמו"ר דווקא היה אוהד לציונות והשתתף בתפילה החגיגית ביום העצמאות. בית מדרשו היה בשדרות רוטשילד בתל־אביב. המעבר לבני־ברק וחילופי הדורות סחפו את החצר שמנהיג נכדו אל הקצה). על החסידים הצעירים נוספה מערכת ההתרעה הפנימית "צבע שחור" של הענף הבני־ברקי של הפלג הירושלמי, שהזעיקה למקום מאות בתוך דקות, מה שהוציא את האירוע משליטה.
לא רק מש"קיות בחיל חינוך הותקפו בעיר כשבאו לעסוק בענייני גיוס. לפני שנה אלוף בצה"ל מולט משם בידי כוח משטרה, אחרי שהמונים צבאו על הבית שאליו הגיע לפגישה. דוד זיני שמו. הפגישות ההן, אגב, בכובעו אז כמפקד ההכשרות בצה"ל, לא היו לשווא. חטיבת החשמונאים צמחה שם וגם פקודת מטכ"ל לגיוס החרדים.
ובכל זאת, התמונות השבוע, אולי גם בזכות התיעוד הנרחב, הקפיצו במיוחד את לשכת ראש הממשלה: נתניהו קיבל החלטה עקרונית לספוג את המחירים הפוליטיים של חוק הגיוס. סקרי העומק של הליכוד מלמדים שזה ממילא מגולם בברית הפוליטית עם החרדים, כך שלא יאבדו על זה מנדטים. על מרדף אחרי חיילות צה"ל ברחובות בני־ברק בהחלט כן. התמונות האלה הופכות את החרדים לשותף בלתי אפשרי בעיני הציבור הליכודי. לא במקרה הטיח סמוטריץ' בגפני שפניו לאופוזיציה לזמן רב.
יועציו של נתניהו ביקשו מראשי המפלגות החרדיות לגנות, כדי לצמצם את הנזק ולהבדיל בין המפלגות בכנסת למתפרעים ברחובות. הרוב נענו. דרעי וגולדקנופף גינו. גפני לא. גם פרוש שתק. אולי בגלל החשש מהזעם של אנשי הפלג שיופנה אליהם, אבל יש גם הסבר נוסף: גורם במפלגות החרדיות הודה השבוע – כשלנו במשימה הבסיסית של הגנה על צעירי המגזר ממעצרים. נותרה רק ההרתעה שמייצרים השוליים האלימים כדי לצמצם את המעצרים. לא בכדי המשטרה הצבאית לא נכנסה עד כה לערים חרדיות, אלא ביצעה מעצרים רק בפריפריה. אחרי אירועי השבוע, אין ספק שהיא גם לא תיכנס.
כדי לבלום את המעצרים ולבטל את הסטטוס הפלילי של עשרות אלפי חרדים, בדגל התורה הירהרו בקול בשבוע שעבר בהעברת החוק עם כל תיקוני הייעוץ המשפטי, אבל בין תדרוכים עלומים לבין התייצבות פומבית של הרבנים, מתברר שארוכה הדרך.
ריצה לכל הכיוונים
לאופוזיציה יש משימה אחת: להפיל את הממשלה ולקרב את תאריך הבחירות. בזה היא בינתיים לא הצליחה, אבל באווירה היא מצטיינת. כל ראשיה עמוק בקמפיין שמייצר אווירת בחירות. נלחמים על הנתח שלהם בקרב מצביעי הגוש, גם אם האפקט הוא הקטנה של העוגה. ראש האופוזיציה לפיד קרא לחבריו להפסיק לירות בנגמ"ש, ואז התחיל לרסס. הוא נכנס ביאיר גולן ועקץ את בנט. וגם הטיל ספק בניצחון.
זו השאלה שמעסיקה את בוחרי האופוזיציה יותר מכל: איך תנצחו? לכל אחד מראשיה תשובה משלו: ליברמן נשבע במספר 63. לא ברור מהיכן הוא שלף אותו, אבל יש מי שמסתפק בביטחון העצמי של איווט. גדי איזנקוט הלך על אסטרטגיה הפוכה ורמז על הישענות על עבאס בתרחיש שיגרדו רק 57. זו כמובן הייתה טעות פוליטית. יאיר גולן, כאילו לעצבן את כל היתר, פשוט סופר את הערבים בגוש, והנה לפיד באסטרטגיה חדשה־ישנה של געוואלד.
זה מצב מוזר: לפיד מנהיג ביד רמה את האופוזיציה הפרלמנטרית עם 24 אצבעות בכנסת וזכות נאום קבועה מול נתניהו. אבל ברוב הסקרים, כרגע הוא עומד בראש המפלגה הקטנה ביותר בגוש: אחרי בנט, ליברמן, גולן ואפילו איזנקוט. יש לו תשתית פוליטית שאין לאחרים וגם יותר מנדטים ברזומה מכל אחד אחר שם.
בחודש האחרון בנט ולפיד ערכו כנסים מקבילים בערך באותם מקומות: נתניה, ירושלים, תל־אביב, פתח־תקווה, כרמיאל ויהוד. בנט בונה בייס. זה קמפיין שמזכיר קצת את הקמפיין הראשון של לפיד שהביא את יש עתיד ל־19 מנדטים בהתמודדות הראשונה. כנסים מאורגנים ושיטתיים ברחבי הארץ, בעיקר במחוזות הבחירה של השבט הלבן והמבוסס. הטקסטים בדרך כלל חוזרים על עצמם, אבל התורים ארוכים. אצל בנט אומרים שעיקר המאמץ שלו מונח על ציונות דתית ומאוכזבי ליכוד. אצל לפיד מרגישים שאת עיקר הקולות הוא מביא ממצביעי לפיד 22'.
לפיד, בצדק מבחינתו, איתר את נקודת התורפה של בנט: החשד שבהיעדר 61 הוא יפנה לאחדות עם נתניהו. זה מתבקש מבחינת יש עתיד, אבל מכרסם ביכולת של בנט להביא מצביעי ימין רך שמעדיפים להשאיר את השאלה הזו באזור הדמדומים. בניסיון לעצור את הזמזום בנט ניפק עוד אמירה אוורירית, באנגלית, שעדיין משאירה סדק. זה רק יתדלק את השמועות עד שייאלץ להבטיח תחת לחץ. והרי הבטחות תחת לחץ הוא כבר נתן והפר.
גם תוך כדי התחרות על אותם קולות של מצביעים טקטיים, שמעדיפים את היכולת לנצח על פני הניואנסים האידיאולוגיים, שני הצדדים מקפידים להפגין חברות. יודעים שבסבירות לא מבוטלת הם ירוצו בפתק אחד. אולי במסגרת חזון איזנקוט. יו"ר ישר עכשיו בקמפיין לקיבוע של עצמו כראש מפלגה. לפיד מנסה להוכיח שהוא ראש האופוזיציה, ובנט בקמפיין ראש ממשלה.
ארוכה הדרך לרכש הנוצץ
המפלגה הכי תוססת באופוזיציה, בינתיים, היא הדמוקרטים. עמרי רונן הוא הרכש החדש, כנראה גם הנוצץ ביותר של יאיר גולן. הוא נראה כמו שהשמאל רוצה להיות: צעיר קרבי, ציוני, נאה ולא מתנצל. הפופולריות האישית שלו מאפשרת לו להצטרף בלי שריון מתוך הנחה שיתברג מספיק גבוה בפריימריז, אבל זו משימה סבוכה מאוד. לא בגלל עננת הסרבנות או אי ההתנדבות, שבמחנהו נחשבת יתרון, אלא בגלל מבנה הרשימה: לכאורה, גולן משלש את מספר המושבים הקיים, מארבעה ל־12, אבל אז יש לקחת בחשבון את ההסכם עם מרצ, שמבטיח לה שני מקומות בעשירייה הראשונה, את השריונים של היו"ר (עד שלושה), את הח"כים המכהנים שנהנים מיתרון בהתמודדות, את הבטחת הייצוג הצפויה לערבי, ואת הריצ'רץ' המגדרי שהורישה מרב מיכאלי, ומחלחלת ההבנה שיהיו יותר מאוכזבים מאשר שמות חדשים במקומות ריאליים. בטח בגזרת הגברים הצפופה יותר (6 מקומות ריאליים, כולל גולן עצמו וגלעד קריב).
כשמסתכלים על רשימת המצטרפים אפשר להבין את הלחץ על גולן לסגת מאותו הסכם עם מרצ. יש שם שמות כמו משה רדמן, מראשי המחאה, ואלוף במיל' נמרוד שפר, שנחשבים עוד מתונים ביחס לשאר הפריימריסטים: נאור נרקיס ("חוזרים בתבונה"), הדס רגולסקי ("להעיף את חב"ד מתל אביב") עמי דרור, ועוד שלל אקטיביסטים מקצה השמאל, בלי אף דמות שקורצת למרכז. פחות משקל ציבורי ויותר אזוטריה. אז מה בעצם ההצדקה האידיאולוגית לשריין את אנשי מרצ? איזה פער אידיאולוגי יש בינם לבין מתמודדי הפריימריז בדמוקרטים?
המחנה החזק במנגנון ובמתפקדים הוא מה שמוגדר מחנה שלי יחימוביץ לשעבר. המועמדת שלהם להנהיג את המפלגה בעתיד היא נעמה לזימי. איתה מזוהים גם מנכ"ל המפלגה ודמויות מפתח נוספות. יש במפלגה מי שמדבר בלחש על אפשרות של עוד פריימריז אם הבחירות באמת יהיו רק בסוף השנה. כל זמן שהסקרים של גולן יהיו דו־ספרתיים זו תישאר בגדר פנטזיה. אבל כמיטב המסורת של מפלגת העבודה, תמיד יש מי שמחכה ליו"ר בפינה.
בינה לא מלאכותית
בצלאל סמוטריץ' התפאר השבוע שאפילו ב־AI לא ניתן לייצר תמונה שלו עם מנסור עבאס, אבל לא חלפה יממה ותמונה אותנטית לגמרי של השרה אורית סטרוק ממפלגתו, לצד טיבי ועבאס, פורסמה ברשתות החברתיות. זה קרה בוועדה למינוי קאדים. סטרוק היא האישה היחידה בחדר שבו ממונים אנשי הדת המוסלמים. היא גם האדם היחיד שחבר בו זמנית בוועדה למינוי שופטים, בוועדה למינוי דיינים ובוועדה למינוי קאדים.
לסטרוק דווקא היכרות מוקדמת עם מצוקת הפוליגמיה בחברה הבדואית, ולכן הסכימה להתמנות, למרות שעם עבאס וטיבי, אותם היא מגדירה תומכי טרור, היא מסרבת להחליף מילה. השיח איתם בחדר מתנהל דרך יו"ר הוועדה, השר דודי אמסלם. כשאמסלם נזף בחברי הוועדה - עורכי הדין וחברי הכנסת - שלא נבחרו נשים, אחד מהם דיבר על כבוד האישה באיסלאם. סטרוק עשתה פרצוף וטיבי תבע מהיו"ר לנזוף בה, למרות שפרצופים כידוע אינם נרשמים בפרוטוקול. אחרי הרגע הזה הדיון דווקא הפשיר.
כמה תנאים הציבו נציגי הממשלה, שלא באמת מתעניינים כיצד המפלגות הערביות מחלקות את דייני הדת ביניהן: מתוך ארבעת המינויים שעל הפרק, תמונה קאדית אישה. זה תקדים שנרשם כבר בימי איילת שקד, ובניגוד לבתי הדין הרבניים – מקובל על אנשי הדת המוסלמים. פה אפילו נרשמה הסכמה היסטורית בין טיבי לסטרוק: אם הקאדית שתמונה תהיה מהצפון, לא יכריחו אותה לכהן דווקא בירושלים, שם המשבר החמור ביותר בבתי הדין השרעיים. בנוסף, דרשו שלא ימונה קאדי שבחייו הפרטיים יש פוליגמיה ושייבדק הרקע הביטחוני של המועמדים.
בסיום הדיון לשרה מהציונות הדתית הייתה עוד הצעה: החוק של גפני ורוטמן שמרחיב את סמכויות בתי הדין הרבניים לעסוק בבוררות בהסכמת שני הצדדים, שצפוי לעבור בשבוע הבא במליאה, יחול הרי גם על בתי הדין המוסלמיים. לכן, היא אמרה, גם היכולת ליישב סכסוכים כאלה, ולא רק ענייני משפחה ומעמד אישי, צריך להיות שיקול בבחירת קאדים כדי לקדם מסלול דתי ליישוב סכסוכים אזרחיים, באופן שאולי יפחית את הפשיעה והאלימות במגזר.
מנסור עבאס, מעשי כדרכו, זיהה את ההזדמנות וביקש שסטרוק תפעיל את קשריה אצל שר האוצר להוספת תקנים לבתי הדין המוסלמיים. זה באמת רעיון לא רע. לכן חבל היה לשמוע את סמוטריץ' באותו בוקר בוועדת הכספים אומר לח"כ אימאן ח'טיב־יאסין מרע"מ: "אנחנו עכשיו אשמים שאתם רוצחים אחד את השני?", כמו לא מבין את ההבדל בין הסירוב הפוליטי הלגיטימי להישען על המפלגות הערביות במתכונתן הנוכחית כדי להקים ממשלה, לבין החובה של אותה ממשלה לוודא שגם אזרחיה הערבים לא נרצחים ברחובות. פה לא דרושה בינה מלאכותית. מספיק ספר אזרחות של פעם.
