בסוף השבוע שוב נערכנו להיכנס לממ"דים, ושוב היו מי שהתאכזבו מכך שדונלד טראמפ עדיין לא החליט לאסור מלחמה על משטר האייתוללות. הוויכוח מתנהל בין מצדדי המלחמה, לבין המעטים שמתריעים מפני פגיעה בחיי אדם אצלנו ואובדן נכסים אסטרטגיים. ספירת הדקות לקראת המלחמה נמשכת כמו אצל צרכני סמים: חיינו אינם חיים בלי המנה היומית של כן-מלחמה-לא-מלחמה.
אני סבור שלא תהיה מלחמה, ושהארמדה האדירה שטראמפ שלח לאזור תסייע לו להגיע להסכם סביר עם טהרן בסוגיית הגרעין, וזהו. מותר להתגעגע למנחם בגין, שבשעתו כששאלו אותו במי הוא מצדד במלחמה בין איראן לעיראק הוא השיב שהוא מאחל בהצלחה לשני הצדדים. את כוס התרעלה שתה חומייני אחרי שמונה שנים של מלחמה, אבל חמינאי לא ישתה את מהכוס אלא יגיב במלוא העוצמה שצבר - ולכן, אנא, תרגיעו כאן.
עוזי חיטמן השאיר מאחוריו שיר נפלא שמתאים למי שרוצה לתאר את קמפיין הבחירות שנתניהו כפה עלינו: "במדינת הגמדים רעש מהומה, הצבא לבוש מדים יוצא למלחמה. ובראש הגדוד צועד, אצבעוני המפקד".
נזכרתי בשיר הזה כשצפיתי בנאום שנשא נתניהו בטקס סיום קורס הקצינים, כשלצידו הנשיא הרצוג והרמטכ"ל זמיר. בלילה גם פירסמה לשכתו שיוקם שדה תעופה בצקלג - וזאת למרות שכל הבדיקות שנעשו בעבר פסלו את ההיתכנות לכך. אבל מי סופר, מי בודק. אופוזיציה, איפה אתם? איך אתם מאפשרים לראש הממשלה שלא מוכן לקבל אחריות לאסון אוקטובר להמשיך ולהתל בכולנו?
"ממשל טראמפ מעמיד במבחן כל אדם שהוא אופטימי בעיקרו להמשיך ולהאמין בעתיד", אמר דיוויד ברוקס, מחשובי הכותבים באמריקה, שסיים את עבודתו ב"ניו יורק טיימס" בסוג של ייאוש. אצלנו, עקבתי אחרי סדרת ההופעות של יובל שטייניץ, שצפה בשעתו את ההתנפלות של חמאס עלינו, וראיתי איך למרות קריירה ציבורית מפוארת הוא עדיין לא מוכן להשמיע מילת ביקורת אחת על ראש הממשלה בפרשת תקיפת החיילות בבני-ברק. היה נדמה בעבר שיש אצלו משהו שונה, אבל גם הוא בסוף מסתכם לאמירה: "רק ביבי".
לפני ימים אחדים ביקרתי בבית הספר הריאלי בחיפה, והגעתי למסקנה שיש תקווה. אין סיבה לשכשך רק בדכדוך שמשרים עלינו מקבלי ההחלטות. המנהל עדי מזורסקי, איש מרשים, מסור וחכם, אמר לי שהוא מחנך את תלמידיו ליטול אחריות - ושלא כל מה שאפשר, גם מותר. חינוך לגבולות.
עמיתי ניסים משעל מקדיש את המהדורה החדשה של ספרו עם מיכאל בר-זוהר "המוסד - מלחמת המוחות" לנכדו יואב מסיירת גולני, שלחם בגבורה וגם נפצע במלחמה. ביום שישי פגשתי ברחוב דיזנגוף את דולב סלע, לוחם ביחידת קומנדו שאיבד את עינו בלחימה בעזה. דולב, שנולד וגדל בבית-שאן, כתב ספר בשם "מאור עיני", ומוכר אותו למי שחפץ. הוא בחור נבון שמביט אלינו בציפייה שנפנים את המחיר שהוא וחבריו שילמו.
"כשפקחתי עין", הוא כותב, "רק עין אחת נפתחה. הרעש, האבק, הדם, הכול הפך למטושטש חוץ מדבר אחד: הידיעה הברורה שהחיים שלי לא יחזרו להיות אותו דבר".
תחשבו על זה בפעם הבאה שתשמעו את נתניהו - הוא שינה את חייהם של אלפים כאן.