לישראל יש 20 מדליות אולימפיות: ארבע זהב, שש כסף, עשר ארד. כולן הושגו בחמישה מקצועות: התעמלות, שייט, ג'ודו, טאקוונדו וחתירה. מקצועות של החצר האחורית, של דם, יזע ודמעות, של הקרבה אישית עבור מימוש עצמי שמיתרגם לגאווה לאומית. אף אחד לא סופר את החותר או המתעמל עד שהם עולים על הפודיום. לאף אחד לא אכפת מי בן הזוג שלהם ואיפה הם אכלו היום. הם לא כדורגלנים.
אי-אפשר להתחרות ברייטינג. חץ וקשת מעניין את מי שבתוך התחום ואת המשפחות. זהו ענף שלעולם לא ידגדג את הכדורגל. אבל במבחן התוצאה, כל המקצועות הקטנים הללו – האולימפיים, הטהורים – מביאים הרבה יותר הישגים וכבוד לאומי מאשר ענפי הכדור בישראל.
עזבו כבוד. מתי בפעם האחרונה הכדורגל לא בייש אותנו? מתי משתתפיו לא זילזלו בצופה ובאוהד שלהם? איזו זירת ספורט ישראלית משמשת כפלטפורמה המונית לגילויי בריונות, אלימות וגזענות כמו סצנת הכדורגל הישראלית? אתם בכלל יכולים להעלות על דעתכם ספורטאי אולימפי, שלפני רגע השיא בקריירה שלו היה מעז לעשות את מה ששחקני נבחרת הכדורגל עשו לפני המשחק ההוא נגד דנמרק?
שום כבוד. מונדיאל אחד לפני 56 שנים – זה מה שיש לנבחרות הישראליות הבוגרות להציג כנגד ההשקעה, היחס, ההתעניינות והתקציב שהוא מקבל. תיכנסו באופן אקראי לכל שבוע בלוח השנה שלכם ותגלו מה עושה הספורט הישראלי האמיתי, האותנטי, נטול אור הזרקורים, הדאווין ומדורי הרכילות: מדליות, פודיומים, ניצחונות, סחיטת סך הכישרונות של המשתתפים שלו עד הקצה. כל ספורט. ממקצועות הכוח, דרך השייט, התעמלות, חץ וקשת או ספורט פראלימפי.
קח מעט ותן המון
המספרים מספרים סיפור אחר. אם פידבק של הספורט הוא שפה והד של תוצאות, הרי שהתקציבים לכדורגל ולספורט אולימפי צורחים מפידבק מעוות. אם המטבע הסוחר של השקעה ממשלתית ולאומית בספורט הוא הכבוד שיחזיר הספורט למדינה, הרי שבכדורגל מתקיים יחס של תן ותן, ואילו במקצועות האולימפיים מתקיימים יחסי גומלין של קח מעט ותן המון.
התקציבים של הכדורגל ושל הוועד האולימפי נמצאים כמעט על אותה מדרגה עם תקציב של קרוב ל-41.5 מיליון שקל בשנה. לכדורגל יש מניפת מממנים, התקציב האולימפי מגיע כמעט כולו ממשרד הספורט. כך ראוי. שחקני הכדורגל יכולים להשתמש בתקציבים המגיעים ממקורות ממשלתיים, אבל הם לא זקוקים להם. הם יקבלו את הפלטפורמה הבינלאומית שלהם בכל מקרה, הם ימשיכו לשים בכל חודש סכום נאה בבנק. הם גאים לייצג את הנבחרת ואת המדינה, אבל זה לא ב-DNA של המחויבות שלהם.
ספורטאים אולימפיים הם השקעה במניות. יש מצב שהם יביאו למשקיע שלהם הון (בעיקר מורלי) ויש מצב שיאכזבו, אבל אף אחד לעולם לא ישאל על רמת המחויבות וההשקעה שלהם וההבנה שזו ההזדמנות שלהם לתת בחזרה, בעיקר לעצמם, על כל ההקרבות העצומות שעשו.
אין פרופורציה בין ההשקעה בכדורגל בישראל לבין ההשקעה בענפי ספורט אדירים ואזוטריים, ויש חוסר פרופורציה משווע בין מה שהם נותנים לבין מה שהם מקבלים. הגיע הזמן לתקצב מחדש את הספורט הישראלי, לא לפי רייטינג, אלא לפי המחט הרגשית שכל אחד מהם מעניק לנפש, לרוח, ולכיס של משלם המסים הישראלי.
