כשמכבי ת"א החתימה את ג'ימי קלארק, היה די ברור מי עבר לה בראש: קינן אוואנס.
כמו אוואנס, שהגיע למכבי אחרי שהרשים בהפועל חיפה, קלארק הוחתם אחרי שהפגין יכולת נהדרת במדי בני-הרצליה, שלמרות היותה טובה בהרבה מחיפה היא עדיין לא בין הגדולות של הליגה הישראלית.
ההשוואה בין השניים הייתה הגיונית. שני גארדים גבוהים יחסית, מהירים, אתלטיים, לא מנוסים, שאפשר להשתמש בהם כבר עכשיו אבל המטרה האמיתית היא "לבשל" אותם לעונות הבאות, שבהן יוכלו כבר להיות שחקנים מובילים. עם אוואנס התוכנית עבדה נפלא. די מהר הוא הביא בדיוק את אותן יכולות ניהול משחק גם לבמה של הגדולים, צבר נקודות בכמות נאה וגם שמר טוב. הוא לא היה כוכב-על, אבל שחקן טוב, לא יקר, והברקת סקאוטינג.
להבדיל, אצל קלארק הדרך הייתה ארוכה ומורכבת. היה ברור שכל החלקים הטכניים שם, אבל נדמה היה שהוא לא ממש מבין מה מצופה ממנו לעשות. בעוד בהרצליה הוא היה בעיקר סקורר עם כרטיס חופשי לקחת זריקות מתי שבא לו, במכבי הוא שיחק כאילו כובלים אותו לתבנית של רכז שאמור קודם כל לבנות עבור אחרים ורק אחר כך לחשוב על ייצור נקודות בעצמו, וזה לא הסתדר עבורו.
גם הסביבה שבה שיחק קצת תיסכלה אותו: תמיר בלאט הוא מוסר מחונן שיוצר באופן טבעי עבור אחרים. רוקאס יוקובאיטיס היה שחקן פיק-אנד-רול מעולה, חודר, עם קליעה טובה, וגם מוסר מצוין. קלארק הסתכל סביב ולא ידע מי הוא אמור להיות.
גם העונה הנוכחית התחילה עם תחושת בלבול: אני אמור להיות רכז כמו בלאט, סקורר כמו לוני ווקר, או הכלאה בין השניים שלא ברור לי מה היא?
ואז הגיע איפה לונדברג, לוני ווקר נפצע, וכל החתיכות במכבי נפלו במקום. קלארק הבין שתפקידו המרכזי הוא לייצר נקודות, ומי שימסור וינהל הוא לונדברג. במקום לנסות להיות קינן אוואנס, הוא הפך לסוג של ווייד בולדווין: שחקן שהפעולה המרכזית שעליו לעשות עם כל כדור זה לחדור פנימה, לקלוע קרש-סל אם אפשר, או להוציא החוצה מסירה לשלשה אם באה עזרה. פשוט, מובן, עקבי, תואם בדיוק את יכולותיו.
וכך, במועדון שחשב שכבר לא יוכל לשכפל את הצמד של בולדווין ולורנזו בראון, נוצר צמד שקולע באותה כמות, שומר טוב בהרבה (בראון היה שומר אישי מזעזע, לונדברג שחקן הגנה אגדי וקלארק שומר טוב), ועולה סכומים שכרגע למכבי קל לעמוד בהם. למעשה, היכולת של הצמד הזה, אם יישאר במכבי, מאפשרת כנראה לוותר על ווקר ומשכורתו המנופחת - ואם זה ניתן לביצוע מבחינה חוזית, הרווח הוא עצום.
סיפור קלארק הוא דוגמה נקודתית לכל מה שעברה מכבי העונה. זה התחיל עם רגעים של משבר ואכזבה שבהם רבים תהו אם לא צריך לוותר, לפרק ולבנות מחדש - גם בסגל וגם בעמדת המאמן. בהנהלה נתנו גיבוי, היו סבלניים, עכשיו רואים את הפירות.
יש לקוות שקלארק ילמד את הלקח משחקנים קודמים שפרחו במכבי - בראון, ג'וש ניבו, בונזי קולסון ואחרים, שבחרו לעזוב בשביל הכסף היותר גדול והגיעו למועדונים שבהם קשה להם יותר, בלשון עדינה, למצות את הפוטנציאל.
אם גם לונדברג ייזכר בכך שבבלגרד היה לו די גרוע, למכבי יהיה קו אחורי טוב ואמין לעוד כמה שנים, ואת העונה הבאה אפשר יהיה אולי להתחיל בצורה חזקה ולא להיקלע לתחתית וכנראה לאבד את הסיכוי לפלייאין כבר בהתחלה.
והשאלה הגדולה: מיהו הקלארק הבא שמתחבא בליגה ורק מחכה ש"יקטפו" אותו ליורוליג?
