זוכרים את הימים שבית"ר ירושלים הייתה הקבוצה הכי שמחה בליגה?
הריצה המרשימה של בית"ר (שלמעשה החלה מיד אחרי ההפסד במחזור השלישי להפועל ת"א) ורצפי הניצחונות שהביאו אותה לפיק מקצועי (ולמקום הראשון) אי שם באמצע ינואר, קיבעו אותה אצל רבים מאיתנו כקבוצה הכי מלהיבה בליגה. קהל מוטרף, קישור והתקפה נוטפי יצירתיות, ואפילו ההגנה התייצבה עם קרבאלי וגדראני. אם תרצו, בזמן שהלהקה של ברק יצחקי רקדה, הקבוצה של רן קוז'וך המשיכה לאסוף נקודות ב... יעילות? תתעלמו! המשפט האחרון נכתב מעצמו, כמו תיקון אוטומטי מעצבן בווטסאפ, כמו תוכנת AI שמלקטת קלישאות מהרשת ובונה מהן תזה.
במשחק התדמיות של עולם הספורט מול כל קבוצה "יצירתית ומלהיבה" תמיד תתייצב קבוצה "טקטית ויעילה" – כאילו מדובר בחוק טבע, פיזיקה טהורה של כדורגל, משוואה מתמטית עם שני נעלמים ו-14 קלישאות. אם בית"ר ירושלים היא הלהיט הייצרי והתוסס והכישרוני, אז הפועל באר-שבע נכנסת אוטומטית למשבצת "האפורה והקבוצתית".
ואז אני רואה את קינגס קאנגווה מאיץ מאפס למאה במהירות של פרארי, חוצה בדריבל חצי מגרש מבלי שאף שחקן מסוגל לעצור אותו וקולט שזה הדבר הכי מלהיב שראיתי באותו מחזור. האם מישהו יעז למלמל את המילה אפרורי בסמיכות לשם קאנגווה?
החלוקה הזו מלאכותית ונועדה לבנות נרטיבים שיכניסו דרמה וצבע לסיפור (כן, אנחנו העיתונאים אחראים לכך במידה רבה). אני מסתכל על באר-שבע של העונה ורואה קבוצה מרהיבה באיכותה ובכדורגל שהיא מייצרת. תבניות התקפה נשמע כמו המושג הכי משעמם ביקום, אבל הצורה שבה באר-שבע לוחצת על היריבה, מסתערת, חותכת את ההגנות בדאבל-פסים שברור שהם מתוכננים (המלצת צפייה: הגול של זלאטנוביץ' מול מכבי ת"א במחזור ה-13 – נראה אתכם לא מתלהבים), הם הכדורגל הישראלי במיטבו.
נכון, השמות אולי פחות "נוצצים" מאלו של בית"ר, וכל דריבל של צעיר כמו זיו בן שימול זוכה לאקסטזה מוגברת כשהוא מלווה ב-30 אלף אוהדים בטדי, אבל הווליום עוד לא הוכיח שהוא טוב יותר מגנאח, למשל. חוץ מזה, מה שדן ביטון עושה העונה – למרות ההאטה במספרים – זה לא פחות ממופלא, ולראות איך הקבוצה מסתדרת כשהוא שובת מכיבושים מעיד על העוצמה של הפועל באר-שבע.
עכשיו הלחץ כולו על הקבוצה של קוז'וך. במצב שנוצר – מכבי ת"א ומכבי חיפה מחוץ למשחק, בית"ר לא בשלה – באר-שבע לא יכולה להרשות לעצמה לשמוט את היתרון שצברה ולשחזר את טראומת העונה שעברה. הימור: זה לא יקרה.
