לצפות, לקרוא, ליהנות - ולהתקשות להאמין. עומרי גאנדלמן, שעבד קשה כדי לזכות בחולצה של מכבי נתניה בבוגרים, עושה עכשיו מה ששחקנים מדוברים ונוצצים ממנו לא הצליחו וממשיך להפתיע גם בליגה האיטלקית. הצלחתו מבטאת את חוסר האחידות בהערכת ובקביעת מעמדו של כדורגלן בארץ.
פעם, בתחילת שנות ה-90, התקשורת הישראלית העניקה כותרות שמנות למו"מים שניהלו רוני רוזנטל ואלי אוחנה הגדולים בניסיון להיות שחקני הכחול-לבן הראשונים בארץ המגף - מגעים שלא הניבו חתימה. טל בנין היה הישראלי הקבוע היחיד בסרייה א', במדי ברשיה, והיו עוד הבלחות קצרות של דור פרץ, סוף פודגוראנו וליאור קאסה - ופתאום יש לנו שניים שמשחקים בקביעות, גאנדלמן בלצ'ה ומנור סולומון בפיורנטינה, שתי קבוצות שנאבקות זו בזו נגד הירידה. אבל בעוד סולומון הגיע עם קבלות מהליגות הגדולות ומהצ'מפיונס, גאנדלמן לגמרי מפתיע.
השחקן גבה הקומה (1.88 מטר) והעוצמתי היה כוח משמעותי בגנט הבלגית, שם התפתח ביכולת שלא הכרנו ממנו בתקופתו בארץ - הבקעת שערים, בזכות ההצטרפות מקו שני ויכולת הנגיחה האדירה. הוא כבש שם 33 שערים בשנתיים וחצי, והנה, גם באיטליה הוא כבר השיג צמד כיבושים בניצחונות של לצ'ה, ואחרי משחק אחד בלבד בליגה הקשוחה כבר הפך לשחקן הרכב קבוע שגורף מחמאות.
אז מה קרה בנבחרת? רן בן-שמעון לא השתכנע בקמפיין הקודם ולא ספר את גאנדלמן, ממש כמו בימיו של השחקן בנוער, כאשר היה תקוע במקום ואביו פנה לזאב זלצר כדי שייעץ איך הילד יכול להגשים את הפוטנציאל.
לגאנדלמן אין את הפס של איל ברקוביץ' או הבעיטה של חיים רביבו. לעומת זאת, הוא חזק, אחראי, נבון, עם רגל שמאל טובה ומשחק ראש ברמה שאין לישראלים בדרך כלל. בעצם, ייתכן שהוא משנה את דמותו של השחקן הישראל האידיאלי? גם בלי מהירות או טכניקה מושלמת, סט היכולות שלו דובר איטלקית שוטפת יותר מכל האחרים שניסו.
