לא מזמן ניהלתי שיחה עם חבר על מקומו של האינטלקטואל הציבורי בעת הזאת. היכן יש לנו כיום דמויות ענק כמו אלבר קאמי, חנה ארנדט או ישעיהו ליבוביץ, הוגים שביקרו את החברה שבה הם חיו וזכו למעמד ציבורי והשפעה רחבה?
המסקנה שהגענו אליה הייתה שאנחנו מחפשים במקום הלא-נכון. חיפשנו משמאל, אולם היום הם בימין. דמויות כמו ניל פרגוסון או דאגלס מאריי זוכים לאהדה עצומה תוך ביקורת על החברה המערבית כיום, ולצידם גם מבקרים מעמיקים פחות אך משפיעים מאוד כמו ג'ורדן פיטרסון או בן שפירו. הביקורת שלהם — שמרנית, פרו-מערבית, לעיתים פופוליסטית — נישאת לרוב בשם המסורת היהודית-נוצרית כנגד מה שהם סבורים שמאיים עליה.
1 צפייה בגלריה
המבקר החברתי צריך להיות מחויב לחברה שלו. מייקל וולצר | צילום: Getty Images
(Leonardo Cendamo, Leonardo Cendamo)
בקצוות הרדיקליים ביקורת כזאת נתפסת כלא יותר מאשר חנופה כלפי פנים, ובמקרה הרע גזענות כלפי חוץ. האין תפקידו של מבקר התרבות דווקא לתפוס מרחק — מרחק ביקורתי — להשקיף ממעל על החברה ולהצליף בה ממעמדו החיצוני? באופן היסטורי מבקרים משמאל אכן הציבו עצמם במרחק מהחברה שבה הם פעלו. ההוגים המרקסיסטים הם דוגמה מובהקת לכך: הביקורת שלהם על הקפיטליזם והבורגנות דרשה, בפועל, לא תיקון אלא הרס. החברה הקפיטליסטית אמורה להפסיק להתקיים. ממילא מובן שהמבקר אינו מתכוון או רוצה להיות חלק ממנה.
• • •
בספר 'פרשנות וביקורת חברתית' מביא מייקל וולצר — מההוגים החיים החשובים כיום ומבקר חברתי בפני עצמו — את המרקסיסטים כדוגמה לביקורת חברתית מנותקת, ולמעשה אף מנוכרת. המרקסיסטים, כותב וולצר, "דחו את רעיון הביקורת החברתית כבחינה קולקטיבית של החיים הקולקטיביים משום שהתכחשו למציאות של החיים האלה, של ערכים משותפים ושל מסורת משותפת". משום כך נותר להם רק לחשוף את הסתירות הפנימיות של הקפיטליזם ואת צביעותה של הבורגנות, ולהמתין למהפכה.
כנגד זאת קובע וולצר שהעיקרון המנחה את המבקר החברתי חייב דווקא להיות מעורבות חברתית. מבקר שאינו רואה עצמו חלק אורגני מהחברה שהוא מבקר לא מציע ביקורת אלא מתקפה, או לחלופין — ניתוק. בדק בית עושים בבית שלנו, לא בחורבה שאנחנו רוצים להרוס. שומה על המבקר החברתי להיות אפוא מחויב לחברה שלו, ולא רק כי זה הדבר הראוי מוסרית; ביקורת מנותקת, בוודאי ביקורת עוינת, ממילא לא תמצא אוזניים קשובות ולבבות שניתן להפוך.
הקשר בין המבקר החברתי לבין החברה שבה הוא חי בא לידי ביטוי, כותב וולצר, גם בערכים שבשמם הוא מבקר. אלה יהיו ערכים שמוכרים לבני האדם שהוא חי ביניהם, ולמעשה ערכים שהם מרגישים עצמם, לפחות תיאורטית, מחויבים אליהם. מכאן הבעיה בביקורת חברתית שנשענת על סטנדרטים מוסריים חדשים או על אידיאולוגיות שפותחו זה מכבר. כאשר מרטין לותר קינג ביקר את החברה האמריקאית על כישלונה ליישם את הערכים שבשמם ארצות-הברית נוסדה, הוא הציב בפני בני זמנו אתגר מוסרי שהם לא רק הבינו, אלא שכישלונם לממשו בייש אותם. כאשר מלקולם אקס, בן זמנו של קינג, ביקר את האמריקאים בשם תנועת 'אומת האיסלאם' שאליה הצטרף, היה להם קל מאוד לבטלו כפנאט מסוכן או סתם תימהוני.
כדוגמאות קלאסיות לביקורת חברתית ראויה מביא וולצר את נביאי המקרא. לא רק שהם היו, כמובן, מחויבים לחברה שבה פעלו, הם גם זעקו בשם האידיאלים היסודיים ביותר בה: נאמנות לאלוהי ישראל ולמוסר ההומניסטי שאותו ציווה. הנביא מציב בפני העם דרישות מוסריות שהוא מכיר היטב. "הנבואה", כותב וולצר, "מבקשת אפוא לעורר היזכרות, הכרה, תרעומת, תשובה" — ואין תשובה אלא חזרה אל אמת ידועה שזנחנו. הנביאים אינם מיסיונרים שמביאים בשורה חדשה, אלא חברים מן המניין בחברה ובתורה שהם מתעקשים להחזיר לדרך הישר.
ספרו החדש של יריב מוהר, 'כשלי הפרוגרסיביות: קריאה להומניזם מעשי', משלים את התמונה שמתאר וולצר מהכיוון המעשי. מוהר שימש כסמנכ"ל ארגון 'אמנסטי ישראל' עד שארגונו הושעה מאמנסטי העולמי בינואר 2025. בספר מספר מוהר על כך שהארגון המעיט באופן עקבי בפשעי הפלסטינים כלפי הישראלים מתחילת המלחמה, הקל ראש בזוועות שעברו ישראלים והתעלם לגמרי מהסיכונים שבפניהם עמדו אזרחי ישראל במסגרת העימות.
המצב הגיע לכדי פיצוץ כאשר הסניף הישראלי פירסם נייר עמדה שעסק בדה-הומניזציה של ישראלים במחאה הפרו-פלסטינית במערב (לדוגמה, אמירות המעודדות את שחרור פלסטין "בכל האמצעים הנדרשים", דהיינו גם באמצעות טבח ואונס). מוהר והצוות שלו נדרשו לגנוז את נייר העמדה, דבר שהם, באומץ ראוי לציון, סירבו לו. התוצאה הייתה פיטוריהם.
מוהר כותב על הידרדרות ארוכה של פעילות אמנסטי, ארגון רב-זכויות וחשוב ביותר, שהתרחק מעמדות הומניסטיות בסיסיות לטובת תפיסה מוסרית שמבוססת על יחסי כוח והעדפת המדוכא. הוא מכיר בכך, כמובן, שהפלסטינים מדוכאים על ידי מדינת ישראל, וגם מחזיק בעמדה שיחסי הכוח בין הצדדים מחייבים אותנו להתמקד במצוקת הצד החלש, דהיינו הפלסטינים. אולם מיקוד בלעדי במאזניי כוח, טוען מוהר, מעוות את עמדתנו המוסרית.
וולצר, בספרו, מסביר למה: כשהמבקר החברתי עובר לעמדה "אוניברסלית" ומנוכרת לחברה שבה הוא חי, הוא נותר בפועל רק עם מחויבות לחלשים באשר הם. מכיוון שאין לו משענת ערכית מבית המחויבות הזאת הופכת לטוטלית, וכעת אין לו אפשרות לבקר את החלשים גם כשאלה מבצעים פשעים וזוועות.
הזדהות מוחלטת עם הצד השני גם לא מאפשרת למבקר לגייס את הצד שלו לתיקון העוולות. מוהר כותב כי עמדת אמנסטי העולמית הפכה את פעילות הארגון מול הישראלים לבלתי אפשרית. בלי להבין את מצוקתם ולהתייחס באופן עמוק לאנושיותם של הישראלים אין באמת אפשרות, כותב מוהר, "להרחיב את מעגל בעלי הברית שאנו יכולים לרתום כדי לקדם זכויות אדם". 'אמנסטי אינטרנשיונל' ויתרו, למעשה, על הציבור הישראלי ודרשו גם מהסניף הישראלי להתנתק מהחברה הישראלית ולהתייצב לא רק מולה, אלא כנגדה. לזה הם לא היו מוכנים.
אולם עיקר משימתו של מוהר בספרו החדש אינה ביקורת על 'אמנסטי אינטרנשונל', אלא הצבה של תפיסה מוסרית חדשה-ישנה שבאה להחליף את פשיטת הרגל הערכית שאליה הגיע מספר מדאיג של ארגוני זכויות אדם. מוהר יוצא כנגד הגישה הזהותנית, אשר מגיעה לכדי אנטי-הומניזם כאשר אינה רואה אדם כאדם אלא רק כניצב בקבוצה. כך, כאשר הפרט הוא חלק מקבוצה בעלת כוח אפשר להתנגד לו "בכל האמצעים הנדרשים", ואילו כאשר הוא חלק מקבוצה נטולת כוח הוא נחשב לחסר כל סוכנות או אחריות, ועל כן כטהור גם אם הוא מבצע זוועות ופשעים כנגד האנושות.
מעבר לכך, על פי מוהר "תצורת העבודה של ארגוני זכויות אדם [היא] קצרת רואי, ונמנעת כמעט לחלוטין מעיסוק בסיכונים עתידיים". הארגונים מתמקדים בהפרות זכויות אדם נוכחיות, אולם לא לוקחים בחשבון את ההקשר הרחב יותר, שיאפשר, בין השאר, הפרות זכויות אדם עתידיות. הדבר בא לידי ביטוי במיוחד במלחמות, כאשר ארגוני זכויות רבים "מעדיפים עמדות עקרוניות שאינן מכירות באתגרי המלחמה", וזאת בעיקר במלחמה בזמן הזה, המתבצעת לרוב מול ארגונים שאינם מדינות ובתוך שטח אזרחי בנוי.
מוהר קורא לחזור אל האדם ואל ההומניזם האוניברסלי שנמצא בבסיס הציוויליזציה המערבית. הוא מציע "הומניזם מעשי" שמתמקד בבעיה, בפגיעה באנושוּת ובהפרת זכויות האדם באשר היא, ואשר אינו יוצא נגד קבוצות מסוימות. הצעתו מהווה, לדבריו, "רגישות פוליטית משלימה לזרם הפרוגרסיבי", אשר מדברת בשפה מובנת לכל, אינטואיטיבית, ומסוגלת לקדם "פוליטיקה של חיבור". מוהר מבקש להתמקד מחדש בהומניזם. "האדם – ולא סך אמונותיו או השתייכותו הסוציולוגית – צריך להיות במרכז". אין זה מקרה שהארגון שמוהר מוביל כיום נקרא 'המחנה הפרו-אנושי'.
• • •
טבח 7 באוקטובר ממשיך לטלטל את עולם זכויות האדם. אישים וארגונים בעלי מוניטין נחשפו כחד-צדדיים, דוגמטיים או פשוט חסרי עמוד שדרה מוסרי. כאשר הביקורת מנוכרת להומניזם והמוסר הופך למתמטיקה של יחסי כוח, המבקר מאבד לא רק יושרה אלא גם את היכולת לדבר אל בני אדם ולהניע אותם לשינוי. התיקון שמציעים וולצר ומוהר אינו קריאה להתנחמדות או לוויתור על עקרונות, אלא הכרה בכך שביקורת אפקטיבית חייבת לצמוח מתוך אהבת אדם, ומתוך שייכות. •
פרשנות וביקורת חברתית // מיכאל וולצר } תרגום: יניב פרקש } לוין
כשלי הפרוגרסיביות // יריב מוהר } הקיבוץ המאוחד } 169 עמ'
