כשמביטים היום על חילופי המהלומות בין ישראל לאיראן, קשה כמעט לדמיין מציאות אחרת. לפני 52 שנה, בשנת 1974, טהרן פתחה את שעריה בפני משלחת ספורט ישראלית גדולה וחגיגית. משחקי אסיה בטהרן היו הפעם האחרונה שבה ספורטאים ישראלים התחרו על אדמת איראן, והפעם האחרונה שבה ישראל לקחה חלק במשחקי היבשת לפני שנודתה מהם בלחץ מדינות ערב.
הניגוד בין קבלת הפנים המפוארת של השאה הפרסי לבין העוינות הקיצונית של שלטון האייתוללות כיום, מדגיש את הטרגדיה הפוליטית של האזור. עבור ישראל, טהרן 1974 הייתה שירת הברבור של תור הזהב באסיה - שילוב של הישגי שיא על המגרש ותחילתו של החרם הספורטיבי ששינה את המפה. המשחקים בטהרן התקיימו כשנה לאחר מלחמת יום הכיפורים ושנתיים לאחר טבח הספורטאים במינכן. האבטחה סביב המשלחת הייתה גדולה והדוקה, אך האיום לא הגיע רק ממחבלים, אלא מהמחרימים. סין, צפון-קוריאה ומדינות ערב סירבו להתייצב לקרבות ותחרויות מול ישראלים. הטניסאים וקבוצות הכדורסל והכדורגל מצאו את עצמם זוכים בניצחונות טכניים שוב ושוב, כשהספורט הוכרע על ידי אידיאולוגיה לפני שריקת הפתיחה.
למרות האווירה הטעונה, המשלחת הישראלית קטפה לא פחות מ-19 מדליות (7 זהב, 4 כסף ו-8 ארד). שנתיים אחרי שאיבדה את מאמנה עמיצור שפירא במינכן, אסתר רוט-שחמורוב הגיעה לטהרן והוכיחה שהיא הגדולה מכולן. היא זכתה בשלוש מדליות זהב, בריצות 100, 200 ו-100 מטר משוכות. אסתר השלימה את הטריו ביום האחרון של המשחקים, וטקס הענקת המדליות ב-100 מטר נערך באצטדיון האתלטיקה, שבו נערך שלוש שעות מאוחר יותר גמר הכדורגל בין איראן לישראל, אליו עוד נחזור בהמשך. חלק מעשרות אלפי האוהדים ביציעים עוד מחאו כפיים לשחמורוב, אבל כאשר עלה הדגל הישראלי לראש התורן פצחו רבים מהם בשריקות בוז וצעקות "איראן, איראן" - כדי לרמוז לכדורגלנים הישראלים מה מחכה להם בהמשך הערב.
חוגגים על פיסטוק חלבי
"החבר'ה מהכדורגל ממש פחדו, זה היה מסוכן עבורם, הייתה אווירה קשה", נזכרה השבוע אסתר רוט. "אצלי זה לא היה ככה. להיפך, הרימו אותי על כפיים. הפכתי שם למלכת אסתר, האיראנים עצמם כינו אותי 'המלכה, המלכה'. הייתה אבטחה חזקה בגלל שזה היה אחרי מינכן, אבל הסתובבנו בעיר, לא היה אז פחד. מה שזכור לי לטובה זה הפיסטוק חלבי שלהם, אין דברים כאלה, היינו קונים בקילו ואוכלים".
רוט הגיעה לטהרן חצי שנה בלבד לאחר לידת בנה הבכור, ירון, שהפך לימים לסייף מצטיין. "עשיתי ניתוח קיסרי, אבל בכל זאת החלטתי להתאמן לתחרות. יצאתי משם כספורטאית המצטיינת של כל המשחקים, למרות שהתאמנתי רק כמה חודשים. בשבילי זו הייתה הכנה להמשך".
והיו עוד הצלחות באתלטיקה. אורית אברמוביץ' זכתה במדליית זהב בקפיצה לגובה, יובל וישניצר קטף את הכסף בריצת 5,000 מטר וחנה שזיפי לקחה ארד ב-1,500 מטר. הטניסאית פאולינה פלד-פסחוב זכתה בכסף בטורניר היחידות ובזהב בזוגות מעורבים, יחד עם יאיר ורטהיימר, ויהושע שלם לקח ארד ביחידים. מרים המשקולות שלמה בן-לולו זכה בכסף ובארד במשקל עד 110 ק"ג, ועדי ברנה הוסיף שלוש מדליות ארד במשקל עד 90 ק"ג. נבחרת הרומח קבוצתי, בהרכב נורית כרמי, נילי דרורי, ענבר גיא ואורלי שרייבר זכתה במדליית ארד, והשחיין דן ברנר קטף זהב ב-100 מטר חופשי וארד ב-200 חופשי.
נבחרת הכדורסל, בהדרכתו של אברהם חמו, שייטה כל הדרך אל הגמר, כולל ניצחון טכני על פקיסטן שסירבה להופיע, ושם ניצחה את האלופה המכהנת דרום-קוריאה 85:92. כוכבי הנבחרת אז היו בין היתר טל ברודי, מיקי ברקוביץ', מוטי ארואסטי, בועז ינאי ומולי אבישר, שהניפו את הגביע בלב טהרן. ביציע ישבו מאות יהודים תושבי טהרן, ובסיום המשחק הם השליכו על השחקנים סוכריות כמו בבר-מצווה. השחקנים בתגובה זרקו לעברם את הגופיות שלהם. נבחרת הכדורגל, בהובלת המאמן דוביד שוייצר, הגיעה עד לגמר. בדרך היא נהנתה מכך שכווית וצפון קוריאה סירבו לשחק מולה. הגמר נערך באצטדיון "אריאמהר" מול כ-100 אלף צופים איראנים משולהבים. ישראל הפסידה 1:0 לאיראן משער עצמי של יצחק שום, והאווירה העוינת סימנה את סוף העידן.
מעצמה ספורטיבית באסיה
המשלחת הישראלית, שהוקפה בעשרות אנשי ביטחון, דווקא זכתה להרבה מחיאות כפיים מהקהל בטקס הפתיחה של המשחקים, והובילו אותה נושא הדגל, הקלע הנרי הרשקוביץ', ומנהל המשלחת שמואל ללקין, שמילאו את אותם תפקידים באולימפיאדת הדמים במינכן שנתיים קודם. מנגד, יו"ר הוועד האולימפי הישראלי יוסף ענבר לא נבחר מחדש לוועד הפועל של הקונפדרציה האסייתי, וזו הייתה תחילת הסוף של הנוכחות הישראלית ביבשת.
מי שעוד נתקל ביחס עוין היה צלם "ידיעות אחרונות" יוסי רוט, שתפס טרמפ במיניבוס של שדרי הטלוויזיה העיראקית. אחרי שאלה שמעו שהוא מישראל הם התעקשו שהוא יירד מהמיניבוס, למרות שרוט ניסה להסביר: "כאן זה ספורט ולא פוליטיקה". גם שופט הכדורמים יצחק פיסטינר סבל מהפוליטיקה, כששיבוצו למשחק בין איראן לצפון-קוריאה בוטל בגלל וטו שהטילו האחרונים.
משחקי טהרן 1974 לא היו רק אירוע ספורטיבי, אלא הצהרה. ישראל הוכיחה שהיא מעצמה ספורטיבית באסיה, אך באותו זמן נזרעו הזרעים להוצאתה מהיבשת. שנתיים לאחר מכן, ב-1976, הוחלט רשמית להשעות את נבחרת הכדורגל מהקונפדרציה האסייתית, מה שהוביל לנדידתה הממושכת עד לקבלה הרשמית לאופ"א בשנות ה-90.
