המערכה של פוטין מול המערב
מחר יציינו ארבע שנים להרחבת הפלישה, והנשיא הרוסי ולדימיר פוטין לא חווה שום כישלון. אדרבא, לתפיסתו המלחמה היא רק עוד הוכחה ניצחת לכך שרוסיה מסוגלת לשאת כאב יותר מהמערב החלש למען השגת המטרה, בלי לעצור או לסגת. פוטין מודע לעובדה שקהילות המודיעין בארה"ב ובבריטניה חזו את צעדיו ב-2022 בדיוק מרשים, אך כשלו להבין את הנכונות שלו להקריב משאבי מדינה עצומים עבור הישג טריטוריאלי שיוביל בסופו של דבר להכפפת אוקראינה לרוסיה.
לפי פוטין, מדובר כעת במערכה היסטורית מול המערב, ששואף לדעתו להחליש את רוסיה ולהביא לפירוקה. לפיכך, כניעה או פשרה אינן באות בחשבון. גם העובדה שרוסיה ספגה על-פי הערכות קרוב ל-1.2 מיליון הרוגים ופצועים בשדות אוקראינה — מספרים שאין להם אח ורע מאז מלחמת העולם השנייה - לא מזיזה אותו מעמדתו. שובו של טראמפ לבית הלבן נטע בפוטין תקוות לפיצול דרמטי בין וושינגטון לבריסל, שיחליש את אירופה וברית נאט"ו, יפלג אותה ויעמיק את הקיטוב. זה אמור לשרת היטב את האינטרס הרוסי.
אבל בבית פנימה המצב הכלכלי הולך ומדרדר, ומציב אתגר גדול לפוטין וליכולת של רוסיה להמשיך במלחמה. פוטין מנהל כלכלת מלחמה לכל דבר, שבה המגזר הצבאי נהנה מהזרמות של תקציבי עתק, אך המגזר האזרחי? דהיינו הכלכלה האמיתית - נובלת בקצב מהיר, והאזרח הקטן סובל מריבית גבוהה ומאינפלציה חונקת. לעת עתה הכלכלה הרוסית מחזיקה מעמד — אבל במחיר כבד: תקציב הביטחון שואב קרוב ל 40% מתקציב המדינה, תשלומי החוב והגירעון התקציבי גדלים, והתחזיות להכנסות מייצוא נפט - קודרות.
כרגע נראה שפוטין מאמין, או בעצם מהמר, שאוקראינה בסופו של דבר תתייאש, תקרוס ולא תוכל לעמוד לאורך זמן בהתשה רוסית עקבית. הוא מקווה שהבקיעים במערב יעמיקו, וקריסה אוקראינית תגיע הרבה לפני קריסה של כלכלת רוסיה. זהו הימור מסוכן מאוד.
האתגר הכפול של זלנסקי
עבור נשיא אוקראיניה, עצם העובדה שהוא עדיין בתפקידו, והמדינה שלו ממשיכה לעמוד על רגליה ואף להכות בעומק רוסיה שוב ושוב - כשלעצמו זהו כבר הישג כביר, שכמעט איש לא העריך שהוא אפשרי. רבים רואים בוולודימיר זלנסקי גיבור - הוא סירב לנטוש את ארצו ואת עמו בימי הפלישה הראשונים, למרות הפצרות מוושינגטון ומלונדון, והפגין מנהיגות ואומץ שליכדו את העם בזמנים איומים. הוא הפציר במערב לתת בו אמון ולספק לו מערכות נשק, והשיג את מבוקשו, תוך שצבא אוקראינה מצליח להכאיב לרוסים ולהשפילם פעם אחר פעם - באוויר, בים וביבשה. קייב לא נפלה, והיכולות האוקראיניות סייעו להחלטת המערב לתמוך בה צבאית וכלכלית.
האוקראינים משלמים כמובן מחיר כבד - כ-20% משטח המדינה נכבש ע"י הרוסים, יותר מחצי מיליון חיילים נהרגו ונפצעו, הרס נוראי בערים, כלכלה משותקת ותשתיות אנרגיה חרבות מתקיפות רוסיות ללא הפסקה. מיליוני פליטים אוקראינים עדיין נמצאים בגלות, והתמשכות המלחמה מתישה רבים.
עם שובו של טראמפ לבית הלבן, האתגר של זלנסקי גדול ומורכב אפילו יותר - עליו להתמודד גם מול גורם כמעט עוין בוושינגטון, ומול לחצים כבדים לפשרה שתוביל לסיום המלחמה. גם מבית הלחץ גדל, עם פרשות שחיתות שהגיעו עד למקורביו, וקריאות לקיום בחירות. בתוך כל אלו, זלנסקי מצליח להחזיק מעמד, לשמר את המלחמה בסדר היום הבינלאומי, ומעבר לכך - אוקראינה קיבלה מעמד של מועמדת לאיחוד האירופי, זכתה לחבילות סיוע ביטחוני וכלכלי עצומות מהמערב, והפכה לנכס בטחוני עבור אירופה, עם תעשיית נשק מנוסה ומשגשגת, שמייצרת כעת את רוב הנשק לצבא האוקראיני, כולל רחפנים, כטב"מים וטילים בליסטיים.
ועדיין, העתיד נותר מעורפל - אוקראינה אמנם לא הוכרעה, וזה הישג דרמטי. אך היא עדיין נלחמת על גבולותיה, על כלכלתה ועל עתידה האירופי. מבחינת זלנסקי, עצם קיומה הריבוני של אוקראינה הוא הניצחון הראשון. השאלה היא איזה מחיר עוד ידרש ממנה לשלם כדי להשלים את המלאכה בסביבה בינלאומית מורכבת, כאוטית ובלתי צפויה.
