מתי בפעם האחרונה מיררתם בבכי מול ספר קומיקס לילדים? "אף פעם" של נורית זרחי, כלת פרס ישראל ופרס העולמות כולם, בשיתוף פעולה מרהיב עם המאיירת בתיה קולטון, הוא מסע אודיסאי קורע, וכהרגלה של זרחי, מדובר בשני המובנים של המילה: קורע לב וקורע מצחוק, בו-זמנית, כיאה לקומיקס שמתגרה במוות עצמו. השיחה הראשונה בין שתי הגיבורות היא עדיין טאבו, בספרי ילדים וגם במציאות: "סבתא, כמה את זקנה?", "הווווו, הרבה מאוד". שיחה דומה נמצאת בכרך האחרון של גיבורת הקומיקס הצרפתי המודרני והאכזרי "אדל", שם אדל מוטרדת מזה שעקב שנותיה הרבות של סבתא אין יותר מקום לנרות על עוגת יום ההולדת. אבל הגיבורה של זרחי, אלי, עשויה מחומר אחר: הנכדה מכירה במותה הקרב של סבתה, ואז לא מסכימה לוודאות האיומה שנוחתת עליה, ומחליטה לפעול.
ראשית היא הולכת לקניון, כי "הם יודעים שם הכל". זו בדיחת זרחי קלאסית, או בעצם לא בדיוק בדיחה, שהרי גם אנחנו, כמו אלי, או כמו הג'ירפות האהובות והמטופשות של זרחי, מירה ושירה, נכונים במידה רבה לסמוך ולהאמין במיסטיקה של מוסדות הקפיטליזם. בקניון אלי מניחה שתשובות לכל השאלות יינתנו במודיעין, אבל כמו במציאות: במודיעין כבר לא יודעים כלום.
אלי מבחינה בבית מרקחת שנקרא "חיים ארוכים". האם זו בדיחת לונג'ביטי? לעג לפתרונות הקסם של הצרכנות? שוב, אצל זרחי התשובה היא כן ולא: היא הרי סופרת של לחשים: היא מיסטיקנית שלועגת למיסטיקה, כשהלעג עצמו דווקא מחזק את הלחש. בית המרקחת "חיים ארוכים" מתגלה כפורטל אל השאוֹל. הקוראים המבוגרים יבחינו באיור בשלט ליד הרוקח, שמכונה "האיש בחלוק הלבן". ברררר. האיש בחלוק הלבן לא יכול לעזור, כי כדי לערער על המוות, צריך "את האחראי", שנקרא מר מורטימר.
נזכרתי בד"ר מורטימר, גיבור "כלבם של בני בסקרוויל" של ארתור קונאן דויל, אחד הספרים המפחידים ביותר שקראתי בילדותי. אצל דויל — ואצל רבים בעקבותיו — קללה עתיקה והסבר על-טבעי לרצח הם רק הטעיה, כסות לדבר עצמו, ובעצם, גם זרחי עושה זאת. מר מורטימר שלה, שם שהוא פעלול של משמעות ומצלול — מר המוות המר, נגיד — נמצא בראש "הרחידלון". אלי לא נרתעת מהשמות. אולי, בין היתר, כי היא ילדה: ה-MORT שבמורטימר לא מצלצל לה מוכר, וגם לא ה"חידלון". הרי "הרחידלון" זו פשוט מילה מצחיקה, רק המשמעויות הן שמפחידות אותנו.
בעמודים הבאים, תפקידה של קולטון יודגש ביתר שאת. זה דבר אחד להעביר בציור עפרונות צבעוני סלון סבנטיזי ועליז וקניון הומה סחורה מנצנצת, ודבר אחר לגמרי כשהקו התמים והעשיר למראה הזה מתקרב לממלכתו של האדס/מורטימר. אבני הדרך הפיוטיות ("מי שמבקש צריך להתעקש") צבועות כאן בצהוב, כמחווה יפה ל"הקוסם מארץ עוץ". כשבטקסט כתוב "נופלת לתוך בולען אפל", קולטון ממתיקה את הגלולה בבולען שצבוע בכל צבעי הקשת, ומעליו להקת עורבים שחורים בפיג'מות משובצות.
אנחנו עוברים למצב זרחי-טורבו, כשאלי מגיעה ל"ממלכת הקוסמת/המכשפה המאיימת/המדופלמת/לפני שהתעייפתי כברחלפתי". המכשפה המאיימת מתגלה כמעין קוף-קרקס חבוש תרבוש, כפכפים על הרגליים ומבט מטורף בעיניים. הדרך אל האחראי הראשי ממשיכה דרך שדה פרחי אלמוות שמעלים על הדעת הן את הפרחים המדברים של אליס בארץ המראות, והן את המסע שמהדהד כאן לכל קורא עברי: "פרח לב הזהב", רק שהפרחים המתחכמים אצל זרחי אומרים: "אם לא חיים אז גם לא מתים. זה הפתרון". מורטימר עצמו, שמתגלה כמקק קרקסי, נמצא, כמובטח, בראש הר גבוה, בשמיים, בין העננים, וזו אולי הבחירה השגרתית היחידה בספר הזה.
"תגיד, למה אתה עושה את זה?" אלי אמנם מציגה את שאלת השאלות למר מוות בכבודו ובעצמו, אבל השאלה תקפה לכולנו, כל הזמן, והתשובה של המוות גם היא התשובה של כולנו: "אני לא יודע, זה התפקיד שלי, ככה חינכו אותי". הסדר שנברא כאן הוא בנאלי יותר מאכזרי, כנוע יותר מזומם. מה שיכול לשבור את הצייתנות המדכאת, הוא הנשק של הילדוּת, על תמימותה ונכונותה לשאול את השאלות הפשוטות והקשות, אבל גם על העולם הנסתר שלה, זה שאינו ידוע למבוגרים שהורגים "כי זה התפקיד שלהם". כך, כדי להכניע את מר מורטימר אלי משתמשת בכוחה כילדה, או ליתר דיוק, במה שהמוות לא יודע על ילדים — שהם לא שותים קפה.
הרגעים האחרונים של הסיפור מדגימים איך זרחי צולחת בקלות את המחסום הקשה ביותר של כתיבה לילדים ואולי כתיבה בכלל: איך מקרקעים את הסיפור בלי לשבור את הקסם? איך מחזירים אותו "לחיים האמיתיים" ועדיין משמרים את העולם שנברא כעת? מיד בסיום הפעולה ההרואית של אלי, מופיעה בראש הרחידלון סבתא. היא חוגגת עם אלי את הניצחון אבל מהר מאוד אלי מבינה שמדובר בניצחון זמני בלבד, שתמיד תבוא דאגה נוספת, שהמוות אורב בכל פינה, והיא שואלת: "אז מה נעשה? איך נזהר ממנו?" כאן מגיע ריבוע קומיקס מדהים, ברגמני: סבתא, אפה הפילי הארוך מסגיר כאן את גילה יותר מאשר את פיליותה, מולה – מר מורטימר בעצמו, ושניהם אוחזים בשני קצותיו של ההר. סבתא עונה לכאורה לשאלה של נכדתה, אבל בציור נראה שהיא מטיחה את התשובה בפניו של המוות עצמו: "נחיה ונאהב בכל הכח. זאת הזהירות הכי טובה". איך כותבים את המשפט הזה, את מה שהוא קלישאת הקלישאות, את האמת הצחה הזאת, שוב? אין לי מושג. זאת נורית זרחי. הספר מוקדש על ידי זרחי "לכל מי שמתיזים קפה בפניו של מר מורטימר". כן!
• • •
דבר הקוראת הצעירה, ממפיס: "זה בעצם ספר ארוך למבוגרים בתוך סיפור קצר לילדים. קשה לומר לאיזה גיל זה מתאים, אולי לילדים בני שבע בוגרים במיוחד".
"אף פעם", נורית זרחי, איירה: בתיה קולטון, הוצאה לאור: כנרת, זמורה דביר.
