החמישים ואחת // מיכל קאופמן } הוצאה: הבה לאור } 214 עמ'
לפני כעשור התפרסם מחקר שביקש לבדוק אם יש קשר בין מידת המקוריות של יצירת אמנות ובין הצלחתה. החוקרים בחנו יצירות אמנות פלסטית של אמן מסוים, ובעזרת מחשב סרקו אלפי יצירות אמנות מאותה התקופה, כדי לראות אם האמן שונה או חורג ממה שהיה רווח בתקופתו, ועל כן יותר מקורי. בנוסף, ביקשו החוקרים ממומחים בשר ודם לתולדות האמנות לדרג על פי שיקול דעתם המקצועי את מידת המקוריות של האמן שאותו בדק המחקר. התוצאות היו חותכות. גם המחשב וגם המומחים הוכיחו שאין קורלציה בין מידת הצלחתו של אמן ובין מידת המקוריות שלו.
בתום קריאת רומן הביכורים של מיכל קאופמן, 'החמישים ואחת' לא חשבתי על הסיפור ועל סיכויי הצלחתו. חשבתי על המושג "מקוריות". קאופמן חיברה 51 פרקים קצרצרים, שמתחקים אחר קורותיהן המוזרים של דמויות המתגוררות בבניין דירות אחד בְּמרכז עיר שנקראת "העיר ב'".
לא בזו טמונה המקוריות. יצירות רבות אחרות ריכזו את עלילתן סביב בניין מגורים אחד, ובין הישראליוֹת ניתן לציין כשני קטבים את 'שורפים ארונות חשמל' ליהושע קנז, יצירה גרוטסקית שהשתמשה במיקרוקוסמוס של הבניין התל-אביבי בזמן מלחמה כדי לבחון את התודעה הישראלית המסוכסכת, ואת 'שלוש קומות' המלודרמטי לאשכול נבו, ששלושה וידויים מאת שלושה שכנים באותו הבניין איפשרו בו מערך אנלוגי של שלוש סכנות משתנות.
קאופמן נוטה יותר לקוטב הגרוטסקי. היא מתכתבת עם אימה ועם פוסטמודרניות, עם 'העורב' לאדגר אלן פו, אבל גם 'הטירה' לקפקא ו'החיים הוראות שימוש' לז'ורז' פרק, שהתמסר לתיאור קדחתני של בית דירות בפריז, החל מן המרתף וכלה במנוע המעלית.
קאופמן כותבת על פי מבנה אחיד למדי את פתיחותיהם וסגירותיהם של הפרקים, ומשמרת מקצב טקסי וקבוע. לדמויות אין שמות, רק כינויים מטונימיים שקשורים ברובם לצבע השערות (העורבני הקיקיוני, השכן פרוע השיער, הגבר המשופם, האישה שחורת השיער, זעוף הגבות) ובכך נגלים בפנינו כל העת שלל ראשים, לא גופים שלמים. מי מכנה את הדיירים כך, הם עצמם או הסמכות הסיפורית המתבוננת בהם, לא ברור ולא משנה.
שהרי נקודת התצפית של המספר היודע-כל משתדלת להיות בלתי מובחנת, כמצלמה נסתרת, עד לפרק האחרון, שכולל יצירת ספרות שנגנבה. הוא כתוב בתנופה מרשימה כפואמה אפית בלשון רבים שמתחילה ב"סיפרנו זה לזה סיפורים על מוות", ממשיכה ברשימת פעולות שמסכמות את העבר ("תהינו תהיות והושבענו בלחשים. אמרנו מאירות וידענו סוד המתים. צחקו לנו, בצדק") ונחתם כמטרת הכתיבה המרכזית מבחינת קאופמן: "להתבדר בבלהות אדם".
נהוג לומר על סיפורים שנסבים סביב מרחב, שבעצם המרחב הוא הגיבור האמיתי, אבל כאן זה לא נכון. קאופמן איננה מתעניינת בחברה או בקהילה. היא מתעניינת במצבים קיצוניים, ובאינטראקציות שמעמידות את נקודות הקיצון הללו במבחן. היא מגלגלת עלילות שקשורות לתחושת אובדן, ליצירת טקסים, לאחיזה בזיכרונות ולערעור תפיסת המציאות.
זו איננה יצירה פוליטית במובן השגור, שמוכיחה לנו את כוחה של שותפות גורל. כמו למשל ספרו האחרון של אסף שור, 'המסילה', שתיאר דגימה ישראלית של קבוצת אנשים לכודה בקרון רכבת תקוע. קאופמן לא חיברה פסיפס קהילתי, אלא תיארה מתוך הווה מתמשך את ריחה החריף של המציאות האנושית הדחוסה והאלימה.
הדיירים גם בודדים וגם מתערים זה בזה עד כדי חטיפת רסיסי חיים זה מזה. הבניין גם חי וגם קפוא כקבר, ספוג באנחותיהם של המתגוררים בו בעבר ובהווה. הדמויות הופכות לארכיטיפים ונשמותיהן נגלות בפנינו, לעיתים עד למעמקים.
כל סיטואציה שמתוארת פתוחה לפרשנות סמלית. למשל שתי נשים שדוברות שפה זרה, "חדות לשון ואף אחד לא הבין זאת", זקוקות לשאול פטיש כדי לתלות ציור שיאטום את החלון מאור זר שחודר אליו, והשכנים עוזרים להחשיך את חלונן "ורוחם טובה עליהם".
יצירות ישראליות רבות מן הזמן האחרון מפנות עורף לסיפור וכתובות כמניפסטים. לא קאופמן. אינני יודעת עליה דבר, אבל המחויבות שלה לטכניקה סיפורית מעוררת הערכה כיומרנות מן הסוג הרצוי.
הספר גדוש דימויים מרעננים, וכתוב בלשון כמו-מקראית, עמוס שלא לצורך בו"ו החיבור וההיפוך ("והתכסו ביצועים העשויים סדינים ושמיכות וחוברות וניירות ונרדמו בזה אחר זה כעלים הנופלים מעץ"). הבחירה הסגנונית הזאת בעוכריו. היא מַלְאָה ומלאכותית, מעוותת את העברית אל חדר מראות שבורות.
מלבד זאת, מילות עידוד להמשך דרכה של הסופרת. בזכות המקוריות. •
קאופמן נוטה לקוטב הגרוטסקי. היא מתכתבת עם אימה ועם פוסטמודרניות. משמרת מקצב טקסי וקבוע
