למעט כמה מתנגדי חיסונים ותומכי תיאוריות קונספירציה שעדיין חיים בלהט את ימי המגפה, עבור מרבית הישראלים הקורונה היא זיכרון רחוק. חלקם אולי ייזכרו בה עכשיו דרך אלבום ההופעה החדש של שלומי שבן, "מארח בהיכל התרבות, חי בגימל", שמאגד את המיטב מסדרת ההופעות האינטימיות שלו בהיכל התל-אביבי ששודרו בכאן 11 בתקופה שבה נאסר עלינו להתרחק מהבית יותר מ-100 מטר.
בראשית קריירת הסולו שלו ניסח יוני רכטר את הפורמט המצומצם של "כיסא, פסנתר, פסנתרן". שבן, שמארח את רכטר ב"שיר אהבה סטנדרטי" הפותח, התבסס על הנוסחה ההיא עם כמה הרחבות קלות. בחלק מהשירים באלבום הוא מתפקד כמלווה, בעוד אחרים הם דואטים עם האורח. יש גם מאש-אפ אחד, טריק ידוע בהופעות של שבן – שידוך בין שיר שלו לקטע של אורחו. כאן הבחירה הלכה על אלון עדר עם "עברנו לצפון / קריית-שמונה".
על השאלה מדוע הקטעים האלה נאגדים כאלבום רק כעת קשה לענות, אך מכיוון ששבן אינו האמן הכי מהיר בכל הנוגע לשחרור חומרים חדשים, אפשר רק לקוות שמדובר במזכרת ולא באיזה רמז מטרים לקראת תקופה נוספת שבה ייאסר עלינו לצאת מהבית למען ביטחוננו.
רבים מ-15 הקטעים כאן מיטיבים להציג את היכולות של שבן כפסנתרן, אבל לא כל הביצועים מצליחים לספק את אותה רמת עניין. קצת אחרי רכטר ושלמה גרוניך, שמיוצג עם הקלאסיקה "ציור", מגיעים שני שירים של שבן. המוצלח מהשניים הוא "מחר בעזרת השם" עם שולי רנד, שנשמע כמו תפילה. לעומתו, "כשהיית איתי (את לא אהבת לרקוד)" עם מארינה מקסימיליאן סובל מפיזור ומהתלהבות יתר.
עוד רגעים טובים הם הביצוע המרוסן ל"זה רק געגוע", שבו מתארח שלום חנוך, ו"בגלל הלילה" עם חוה אלברשטיין, ששבן תיפקד בהצלחה כפסנתרן שלה (ונאחל לה שתחלים ותחזור לבמה מהר). אבל אם צריך לבחור את הרגע שבו שבן באמת זורח כפרשן לקלאסיקות, הוא נמצא בגרסה נטולת החשמל של ריקי גל ל"נערת הרוק", שרק מעצימה את הטקסט.
