הדרמה התרבותית של השבוע לא התרחשה כשאופירה אסייג החליטה שנינט טייב לא רוקרית בעיניה – האם השנה היא 2009? - אלא באינסטגרם של עינב בובליל בדרך לשבועיים בתאילנד. שם, בין פילטר בשקיעה לתיקי לואי ויטון, הציגה המשפיענית הפופולרית את המבצע הלוגיסטי של חייה: מזוודות עמוסות באוכל כשר, כירה חשמלית, מצנם ושימורים בכמות שנחשבת לסיוע הומניטרי. לפי חלק מהתגובות, נראה שבובליל לא טסה לנופש אלא כדי להקים אוטונומיה ישראלית מבוצרת בלב פוקט.
על פניו, אין דבר פוטוגני פחות ובו-זמנית ישראלי יותר מהמחזה של ריזורט יוקרתי שנכבש על ידי "מנה חמה". נדמה שהוצאת תכולת המיני-בר לטובת קבנוסים היא אקט של כיבוש אסתטי; פוליטיקת הזהויות בצידנית. בעידן שבו הדוגמנית יעל שלביה מציגה חילול שבת כ"קו אדום" ולמתאגרף הלאומי קוראים "אהבת השם", הכשרות היא כבר לא רק צורך דתי אלא ה-Flex הכי אקסטרה. פעם סלבס מכרו חלום של "אזרחי העולם". היום? בדלנות מפוארת: שגרירות של פירורי לחם ושמן קנולה בים של שרימפס וחדר ב-2,000 דולר ללילה.
אחרי שחטפה ביקורת על "פרובינציאליות", ענתה בובליל: "למה אני יכולה להבין שאתם אוכלים שרצים, ואתם לא יכולים להבין שאני אוכלת כשר?" בבת אחת היא הציבה מראה מול הליברליזם הישראלי המזויף: זה שסוגד לפאד-תאי בדוכן רחוב, אבל נחרד מהשניצלים הקפואים של השכנה המסורתית.
למעשה, ייתכן שבובליל היא למעשה הפלורליסטית בסיפור: היא "מכילה" את השרצים שלכם, כל עוד תיתנו לה לבנות סביבה בועה כשרה של זהב. היא הראי של ישראל ב-2026: מדינה שחיה בסטנדרט של עושר בינלאומי, אבל מנהלת אורח חיים של דלת נעולה וצידנית מהבית.
