כשמפלס החרדה עובר את גבול הטעם הטוב לקראת עוד מלחמה רב-זירתית, לא מפתיע שגם המוזה נוטה לברוח מישראל כמה שיותר מהר. תשאלו את דודו טסה ועומר אדם, שהוציאו כמעט במקביל אלבומים שנוצרו מעבר לים.
ב'אי' של טסה, שהוקלט ביוון יחד עם עלמה זוהר ויונתן דסקל, הוא החליף את הרעש הבלתי-פוסק של השכונה העצבנית בשקט של חופים כחולים מחוץ לעונת הרחצה ויצירה משותפת. החו״ל שלו הוא חלק מהסיפור - כמו ב'מחברת כאב' או 'זמרת מביירות' - ולפעמים הוא כלי: המרחק מאפשר לו לפרק ולהרכיב מחדש תובנות פשוטות כמו ב'בית ביפו', או להביט לפחד בלבן של העיניים, כמו בפרשנות המטלטלת ל'שיר אהבה טרי (בואי ילדה)', של שלמה גרוניך.
החו"ל של אדם ב'חלק מהנצח' זה כבר סיפור אחר לגמרי. במחנה הקלטות בדרום צרפת, כך ניכר, הייאוש נעשה הרבה יותר נוח. מבעד ל-17 השירים מנצנצת האשליה של חיי פאר במדינה זרה: מלונות חמישה כוכבים, ארוחות יוקרה וקוקטיילים, מכוניות ודימויי פשע פוטוגניים. האלבום עטוף יפה בקלישאות מוכרות, אבל מותיר תחושה של חוסר. הוא לא מתקרב לרף ש'תסמינים של פרידה' הציב: אלבום שלם ומגובש באמת שיצא רק לפני שמונה חודשים, או ליתר דיוק יומיים לפני פרוץ המלחמה האיראנית ההיא.
אמנם גם האלבום הנוכחי כולל לא מעט יציאות מוצלחות, מ'פינה של שקט' שמספק למעריצים רמזים על הקשר עם זוגתו לשעבר, הדוגמנית יעל שלביה, וגם 'בן 32' ו'תקופה חרא' שחושפים פגיעות. את שלושתם הפיקו עדן אטד ורז קופרמן (Bleu), שמלווים את אדם זה תקופה והבריקו לאחרונה גם ב'רולקס וקסקט' של עדן בן זקן, וכאן הסאונד שלהם מזוקק מתמיד. גם ל'לילות יפים' - שיתוף פעולה של כל האחים הזמרים לבית משפחת אדם - יש פוטנציאל להיות חביב הקהל, אבל זה לא ממש חוכמה.
הבעיה היא הפילרים שמטשטשים את התמונה הגדולה: 'חלק מהנצח' כורע תחת העומס. הוא אף נחתם, ללא שום סיבה או אזהרה, בשתי רצועות "בונוס": קאברים שאדם שלף מהבוידעם סתם כך. המעריצים והמעריצות הוותיקים בעננים, אבל המאזינים והמאזינות שאוהבים ומעריכים את אדם קצת יותר מרחוק לא בהכרח יבינו את הקטע. נו, אם עומר אדם לא נלחם כמו ואן-דאם, לפחות דודו טסה מוציא מהבאסה.
