זו תקופה מוצלחת לשחקן אריאל ברונז (41): בתחילת דרכו הוא התפרסם בעיקר בגלל פרובוקציות שונות שחולל, ואילו השנה הוא זוכה לשבחים הן על משחקו בסרטו של נדב לפיד "כן" והן על הופעתו בהצגה "נשמות" של גשר, שזיכתה אותו במועמדות לפרס התיאטרון החדש של עיריית תל-אביב. התחנה הבאה שלו היא "הנעול", מחזמר פרי עטו ובבימויו, שיועלה בספטמבר במסגרת פסטיבל Jaffa Fest של גשר.
כל הטקסטים בהצגה (את המוזיקה הלחין חבר פרלמוטר) הם תמלול של דיאלוגים שהוקלטו וצולמו ביוני 2017 במשרדי קרן הרווחה לניצולי השואה, כשברונז מחה נגד הסחבת הביורוקרטית שאביו ניצול השואה נאלץ לעבור. "גיליתי שבמשך שנה הוריי מנסים לקבל שירות שהגיע לאבי בן ה-87, אבל סחבת ביורוקרטית מנעה אותו מהם", אומר ברונז. "כשנכנסתי לפעולה, התחלתי לעבור את אותה סחבת. כאקט מחאה ניגשתי לשולחן של ראש קרן הרווחה, לקחתי מנעול אופניים ונעלתי את צווארי לשולחן כסמל לכך שהצוואר שלנו נעול בידי אנשי הקרן. אחר כך שברתי את המפתח כדי שאי-אפשר יהיה לפתוח את המנעול. לאחר שלוש שעות הזמינו מכבי אש, משטרה ומד"א שחתכו את המנעול מצווארי ולקחו אותי למשטרה. מאז אני נועל את צווארי מדי שנה ביום השואה לכל מיני מונומנטים: לפסל בכיכר רבין, לפסל בכיכר הבימה, ביד ושם ועוד".
אז לא סיימת לגמרי עם הפרובוקציות.
"בכל דבר שאני עושה אני נותן את נשמתי ואת גופי באופן מלא, גם אם לפעמים זה לא לטעמם של אנשים מסוימים שרואים בזה פרובוקציה".
בסרט "כן" רואה ברונז מתנה גדולה. "זה סרט חשוב שעוקב אחר ישראל בשעה הקשה של המלחמה והטבח הנורא", הוא אומר. "מעבר לזה שהוא עוקב אחרינו כחברה, הוא עוקב אחר אמן שבוחר לזנוח את עמדתו האנטי-ממסדית והפוליטית ולהפוך לבדרן-זונה במסיבות הון-שלטון כדי לשרוד. סיפור ההתקרנפות של אותו אמן משקף את רוח המציאות העגומה שלנו, ומבחינתי זאת שליחות לספר אותו".
