מדי שבוע, בעת שהיה מבלה עם סבו, היה מבחין אלכסנדר יורוביצקי (39) כי אחת לכמה שעות מסיר סבו את הרגל התותבת, מניח אותה בצד, ומתיישב לנוח על הספה. "כל בערך שעתיים שלוש הוא היה עושה את זה, אבל זה לא נראה לי מוזר, כי זה משהו שגדלתי איתו", סיפר יורוביצקי בשיחה עם "ידיעות אחרונות".
רק שנים אחר כך, כפיזיותרפיסט וכסטודנט לתואר שני במגמת תותבות וסדים, הבין יורוביצקי מה עמד מאחורי אותה פעולה של סבו לב, שאיבד את רגלו בתקופת מלחמת העולם השנייה, כששירת כחייל בצבא האדום. "כאב לו. לא הייתה התאמה טובה בין הגדם לתותבת", הסביר יורוביצקי.
יורוביצקי הוא אחד מ-11 הסטודנטים הראשונים בישראל הלומדים במסלול אקדמי חדש לתותבות וסדים, שנפתח לפני מספר חודשים במרכז הרפואי לשיקום ע"ש קיילי ב"עדי נגב - נחלת ערן". עד לפתיחת המסלול, לא התקיימה בישראל הכשרה אקדמית מסודרת בתחום, על אף שעשרות אלפי מטופלים זקוקים לאביזרים. בימים אלה מסיימים הסטודנטים סמסטר ראשון.
לפי נתוני עמותת "הצעד הבא", בישראל חיים יותר מ-30 אלף קטועי גפיים, מרביתם על רקע רפואי, בעיקר סיבוכים של מחלת הסוכרת. מאז תחילת מלחמת "חרבות ברזל", עלה משמעותית מספרם. לצידם, חיים בישראל עוד רבים שמתמודדים עם נכות או שיתוק מוחין, הזקוקים לסדים כדי להצליח ללכת.
אמנם תחום התותבות והסדים בישראל נשען במשך עשורים על טכנאים מיומנים, אך לא הייתה להם הכשרה אקדמית פורמלית, ורישוי מקצועי. במקרים מורכבים, כמו במצבים של קטיעות דו-צידיות, או קטיעות בגובה גבוה, מטופלים נשלחים שוב ושוב לחו"ל לצורך התאמות. "בדומה לסיעוד או פיזיותרפיה, גם המקצוע הזה עבר כבר לפני שנים אקדמיזציה במדינות רבות בעולם", הסבירה יעל דותן מרום, מנהלת אקדמית של התכנית לתואר שני במגמת תותבות וסדים. "במדינת ישראל אנחנו עדיין מאחור - קיים שירות שניתן על ידי טכנאים, שהם בעלי מקצוע מצוינים, אבל אנחנו רוצים לקדם את התחום הזה מעבר, ולתת למטופלים את השירות הטוב ביותר שהם ראויים לו. יש כאן פערים של ידע שצריך לגשר עליהם".
"המקצוע של טכנאי תותבות התפתח בתחילה כאומנות", הסביר ד"ר צאקי זיו נר, מנהל המרכז הרפואי לשיקום. לדבריו בתקופת מלחמת יום הכיפורים, הגיעו לישראל טכנאים מחברה לייצור תותבות בגרמניה, שנתנו מענה לקטועי הגפיים מהמלחמה, ועל הדרך לימדו והדריכו טכנאים.
באותן השנים קמה בדנמרק האגודה הבינלאומית לפרוטזות ואורתוטיקה (ISPO), שהסטנדרטים המקצועיים שקבעה הפכו בהמשך לתו התקן המקובל בתחום. כיום הקטגוריה הגבוהה ביותר במקצוע היום היא CPO - בעלי תואר אקדמי, לפחות תואר ראשון - אנשי מקצוע שלמדו לפי סילבוס מסודר ובית הספר שבו הוכשרו עבר אקרדיטציה של ה-ISPO, כך שיש להם תעודה בינלאומית.
ואולם, בישראל, עד היום, המנגנון הזה לא התקיים באופן מסודר, וכל אחד פעל לפי דרכו. המסע לפתיחת המסלול ארך 12 שנים. רק לפני כשלוש שנים התקבל אישור ראשוני, והוחלט כי התוכנית תפעל תחת אוניברסיטת בן גוריון. לדברי ד"ר זיו נר הצורך בהסדרת המקצוע נובע בין השאר מההתקדמות בתחום התותבות, שהפכו מורכבות בהרבה מבעבר. "ככל שהטכנולוגיה מתקדמת, כך גדלה החשיבות להבנת ביו-מכניקה, הנדסת חומרים וניתוח הליכה. בניית התותבת דורשת התאמה מדויקת בין החלקים. התאמה זו היא שקובעת האם יהיה כאב, שפשוף או פצעים באזור הגדם, שימנעו מהקטוע ללכת עם התותבת", אמר. מלבד הרצון לקדם את המקצועיות, מקווה ד"ר זיו נר כי המסלול החדש יביא להתעניינות של צעירים רבים בתחום, שכן מספר טכנאי התותבות והסדים בישראל הולך ופוחת.
על אף ההתקדמות החיובית, מדגיש ד"ר זיו נר כי הדרך עוד ארוכה עד להסדרת רישוי לעוסקים בתחום, כמו רופא או אחות. "אם יהיה צורך ברישיון יתייחסו למקצוע בצורה יותר מכבדת, וזה גם יקבע סטנדרט".
