אחרי המשחק שבו פירקה למכבי נתניה את הצורה, בית"ר ירושלים העלתה ברשתות החברתיות פוסט עם קריצה לספורטאי המדובר ביותר כרגע בישראל, אהבת השם גורדון. יש דמיון בין הקבוצה לבין הלוחם: אי-אפשר להוריד מהם את העיניים. בכל רגע עשוי להתרחש נוקאאוט מרהיב, שאתה מריע לו אבל גורם לך לרחם על היריב.
בית"ר חסרת רחמים, הייתה יכולה לעצור בשישייה. אבל מה, תמנע מירדן שועה והחברים לרקוד על המגרש? תפסיק את המסיבה באמצע? לצערה של נתניה, זה לא קרב איגרוף. אי-אפשר לפרוש באמצע, צריך לחטוף אגרופים 90 דקות, ועוד השופט הוסיף זמן – ואהבת בית"ר גורדון לא פיספסה את ההזדמנות לכבוש את השמיני.
אז מה ההבדל בין בית"ר לאהבת השם? בעוד שהלוחם לא מפחד להצהיר שהוא רוצה לכבוש את העולם, מבחינה מקצועית הוא רחוק משם; ואילו בית"ר דווקא קרובה לפסגה, אבל מפחדת להגיד את המילה "אליפות". ברק יצחקי מדבר על המאבק ב"צמרת הגבוהה" וזה קצת מוריד. מה הדבר הכי גרוע שיקרה? שקצת יצחקו עליו שבסוף בית"ר לא זכתה? אפשר לחשוב.
בית״ר היא הקבוצה האטרקטיבית בליגה. יש לה את ירדן שועה ולאחרות אין. השערים שלה היו הכדורגל בשיאו, וכשהיא מתחברת – זה מאיר את הליגה כולה. יש טענה לפיה כשבית"ר שמחה - הכדורגל הישראלי כולו שמח. משבוע לשבוע, מתברר שזה נכון. הכדורגל שלה מרים כמו להיט של באד באני, וכולם רוקדים ונהנים.
עכשיו נשאר לה דבר אחד: להאמין שהיא לא רק שואו, אלא קבוצה שיכולה ללכת עד הסוף. עונות כאלה הן נדירות, וחבל יהיה לגלות בדיעבד שהפחד מהמילה “אליפות” היה הדבר היחיד שעצר אותה. די נו, אף אחד לא נלחם "בצמרת הגבוהה" – אתם יודעים בדיוק למה אתם מסוגלים.
