צירוף המילים "בא לי" היה פעם רק ביטוי מעצבן של ילדים, ואילו היום הוא חלק בלתי נפרד מהשפה במוזיקה הפופולרית בישראל. נועה קירל שרה בחתונתה: "בא לי רק לחזור אליו, לשים שמיכה, בא לי לעוף, בא לי לעוף"; עדן גולן שרה: "אמן שיהיה לה טוב, מה כבר אישה צריכה? בא לה לצחוק בקול ככה בלי שום סיבה"; נדב חנציס הודיע: "לא בא לי לספק תשובות לאף אחד"; ואפילו פול טראנק הצטרפה לטרנד בשיר המרגש "אין מילים איתך", שבו הסולן גל ניסמן שר: "כמה בא לי להגיד משפט יפה, אבל אנ'לא מוצא מילים איתך".
אלה רק דוגמאות טריות יחסית. בשלב הזה "בא לי" הוא לא תופעה שולית, אלא מכת מדינה. כשעפרה חזה ז"ל שרה: "בא לי לרקוד ובא לי שטויות, בא לי לצחוק ולא בא לי עליך", היא עשתה זאת כי נדרשה לגלם דמות של פרחה בסרט. מה התירוץ של כל השאר?
כן, זה אולי נשמע טרחני, אבל משהו בביטוי "בא לי" גורם לי להתגרד. "בא לי" מרגיז כשילדים משתמשים בו, אבל כשמבוגרים עושים את זה, הוא מטריף את הדעת. מדוע לאנשים קשה לומר "אני רוצה", ולמה כשמישהו אומר "בא לי", אני פחות מאמין לו? האם רק באוזניי יש ל"בא לי" צליל גחמני וילדותי? ומה יעשו הורים שמנסים לעקור מפיותיהם של ילדיהם את הביטוי הזה כשהוא נמצא בכל פינה?
מי שבאמת חשקה נפשו במשהו, יכול להתאמץ ולומר יותר משתי הברות פשוטות. אני רוצה, חפץ, משתוקק ומבקש שתפסיקו להשתמש בביטוי "בא לי" על כל הטיותיו. השפה העברית יכולה להציע שלל מילים וביטויים יפים יותר לתיאור רצון וחשק, אז חבל להשתמש דווקא ב"בא לי" שוב ושוב. בהזדמנות זו אמליץ להימנע גם מהביטוי העילג והמיותר "שוב פעם": במקומו אפשר לשיר "שוב" או "עוד פעם". תודה מראש על ההתחשבות
