קצת כמו האיש המזוקן והמלוכלך שנכנס למסעדה בסצנה הפותחת וצורח שהוא מהעתיד ושכולנו נמות – גם הסרט הזה מעורר חשק לברוח ממנו על ההתחלה, ובמקביל מצית סקרנות סביב מה שיש לו לומר, אפילו שמדובר בשטויות. גם שמו של הסרט, "בהצלחה, תהנו, אל תמותו", מתיישב היטב על אופיו השובב. צריך לדעת לא לקחת אותו ברצינות, וליהנות.
קולנועית, הוא מנסה לרכוב על ההצלחה של "הכל בכל מקום בבת אחת", סרט המד"ב הסוריאליסטי שזכה בשבעה אוסקרים, הישג שפעם היה בלתי נתפס. כמוהו, גם הסרט הנוכחי מספר על אנשים "משעממים" שיום אחד נכנס לחייהם מישהו שטוען שבכוחם להציל את האנושות מאסון נוראי. הם סקפטיים, אך נסחפים למסע. במאי הסרט הוא גור ורבינסקי, שיש לו קריירת רכבת הרים כמעט כמו הסרט הזה: יצר להיטים עצומים (טרילוגיית "שודדי הקאריביים"), כישלונות מביכים ("הפרש הבודד") ובין לבין כמה סרטים שנונים שקצת נשכחו ("רנגו" הנפלא). סרטו הנוכחי לא הפך ללהיט, אבל יש בו הרבה חן, הומור שחור ובמקומות מסוימים גם מלנכוליה על העולם שלנו.
הסרט גונב את עלילתו מ"שליחות קטלנית" הראשון ומ"12 קופים" ומתאים אותה לעידן ה-AI: אדם מהעתיד (סם רוקוול) אוסף קבוצת אנשים אקראית נגד רצונם כדי לנסות למנוע מילד גאון בן תשע לשחרר למרחבי הרשת טכנולוגיית אינטליגנציה מלאכותית שעלולה להשמיד את האנושות. כסרט מד"ב וסאטירה על עולמנו, הביקורת שלו שטחית. דימויים של צעירים כזומבים שקועים במסכים הם לא חידוש. מצד שני, ההצלה של הסרט היא בעובדה שאף רגע הוא לא לוקח את עצמו ברצינות רבה מדי, והוא יותר עסוק בלהתריס מלהפחיד.
בניגוד לסרטים שצוינו לעיל כמקורות השראה, אין בו תחושה טרגית של "הכל אבוד", אלא יותר של "הכל משחק". ניסיון להשתלט על הטכנולוגיה ולנווט את האנושות לחוף מבטחים הוא בעיניו נונסנס מוחלט. היא כאן כדי להישאר. הרוח השטותניקית והניהיליסטית הזו היא שמצילה את הסרט מעצמו והופכת אותו לחוויה מאוד מספקת לצפייה.
