בצילום: אוקסנה (33), גסטון (33), אלומה (שנה ושלושה חודשים)
הדירה? 3 חדרים בשכירות. משלמים 6,300 שקל. אוקסנה: "שילמנו הרבה פחות ברמת-גן אבל נפל טיל ליד הבית ונאלצנו לעזוב. הדירה עוד לא קיבלה את הטאץ' שלנו כי היינו מפונים והכל היה בלאגן, אבל לאט-לאט".
איפה הכרתם? אוקסנה: "בתגלית. אני הייתי חיילת ממש יומיים לפני סוף השירות שלי, והוא הגיע לתוכנית מארגנטינה. ראיתי אותו במלון בערב האחרון של המסע. האמת היאשחיפשתי להכיר ארגנטינאים כי תיכננתי כבר את הטיול לדרום-אמריקה, וישר קלטתי שהוא חמוד. כשטסתי לדרום-אמריקה הגעתי קודם כל לקולומביה וכל הזמן חשבתי מה אני עושה פה, למה אני לא נוסעת אליו. אז קניתי כרטיס וטסתי לבואנוס-איירס והשתקעתי שם 7 חודשים. כשההורים שלו הזמינו אותי לחופשה משפחתית ידענו שזהו. אנחנו יחד".
ארגנטינה? גסטון: "הייתי מחובר לקהילה היהודית, הייתי בתנועת נוער ובקבוצת ספורט יהודית, אבל תגלית זו הייתה הפעם הראשונה שהגעתי לישראל. זה היה מפתיע כי דמיינתי משהו אחר. הייתי בטוח שזה יהיה כמו הקהילה היהודית בארגנטינה רק כמדינה, אבל פה מצאתי יהודים מכל העולם. הגודל והגיוון הדהימו אותי. לא החלטתי לעשות עלייה. הגעתי עם אוקסנה לישראל כדי לראות איך זה יהיה, למדתי באולפן והתקבלתי לחברת הייטק כמפתח משחקים, וככה נשארתי". אוקסנה: "הוא למד רוסית לפני שהוא דיבר עברית כדי לתקשר עם ההורים שלי".
הייטק? אוקסנה: "הוא היה בהייטק ואני עבדתי כיועצת פרלמנטרית ובקורונה עשינו שיפט. עזבנו את העבודות ופתחנו ערוץ יוטיוב בספרדית שמראה את ישראל ואת היהדות בספרדית לעולם. הבנו שיש מחסור ובעיה באיך שמציגים את ישראל בעולם, ובאמת גדלנו מאוד והיו לנו מאות אלפי עוקבים". גסטון: "חשבתי שצריך שיהיו קולות בספרדית שפונים לקהל הלא יהודי". אוקסנה: "סרטונים שלנו הגיעו למיליוני צפיות".
יוטיוב? אוקסנה: "השקענו בזה מאוד. נכנסנו לטישים בבית-שמש, לחתונות חסידיות, הסתובבנו במאה שערים, זה סרטים דוקומנטרים לכל דבר וכל סרטון כזה הוא מחקר". גסטון: "היינו במקומות שאפילו ישראלים לא מכירים כמו אצל הקראים או אצל השומרונים בהר גריזים. ניסינו להראות את כל החברה הישראלית, להביא את המציאות כמו שהיא כדי שהצופים יחליטו מה שהם חושבים".
להתפרנס מתוכן? אוקסנה: "אתה חייב להיות יצירתי. אי-אפשר לחיות רק על יוטיוב. זה אומר להיות פרזנטורים של חברות, לייצר תוכן לרשתות, לייצר שירותים לעוקבים שלנו כמו קורסים שאנחנו מוכרים, הרצאות. אבל אז הגיע הטיל האיראני שפגע ממש ליד הבית שלנו ברמת-גן והכל נהרס".
טיל? אוקסנה: "היינו במקלט והכל רעד. צרחות של ילדים, ואף אחד לא ידע מה קורה". גסטון: "אני הייתי בטוח שאנחנו הולכים למות. חשבתי שזה טיל כימי כי כל המקלט התמלא אבק לבן והיו שכנים שאמרו שאין לאן לחזור. זה היה ביום הראשון של המלחמה עם איראן ואף אחד עוד לא ידע מה קורה. כשהבנו שאין בית טסנו לבואנוס-איירס לשלושה חודשים כדי לנשום ולהבין מה קרה לנו. כשהיינו שם עשינו גם הרצאות בצ'ילה וקיבלנו איומים על החיים שלנו, והבנו שגם שם אי-אפשר להיות בטוחים וחזרנו לארץ עם כל מיני רעיונות". אוקסנה: "מה שקרה גם פגע בערוץ היוטיוב שעשינו. מתחילת המלחמה התחילו תגובות נאצה קשות. בהתחלה הייתי חוסמת תגובה-תגובה אבל זה הגיע לאלפי תגובות שנאה ביום. בכל מקרה, אנחנו יודעים לשנות כיוון. אם משהו לא עובד, עושים משהו אחר. אנחנו לא בחמלה כלפי עצמנו ואם הרעיון גרוע סוגרים ופותחים חדש. למשל חשבנו למכור יודאיקה - צרצרים. לא עבד".
ישראל: גסטון: "זה המקום שלנו". אוקסנה: "אני ניסיתי להתחבר לזהות היהודית שלי דווקא. בבית שלי, עולי בריה"מ, לא הייתה הרבה יהדות. אני הייתי חוזרת מהגן ולימדתי את ההורים שלי ואני לא רוצה שזה יקרה לאלומה, שלא תדע מה זה קידוש או מה אוכלים בפסח. היהדות היא חלק מהזהות שלי".
מה עושים היום? אוקסנה: "אנחנו מנהלי סושיאל לעסקים. למשל בתי קפה, פילאטיס, אדריכלים, או כל מיני עצמאים שרוצים להיות ברשתות אבל לא יודעים איך לעשות את זה. כל אחד מבחינתנו יכול להיות ויראלי אם הוא רוצה ומתמיד. העבודה שלנו היא לפצח מה יעבוד".
מצב כלכלי? אוקסנה: "בתור עצמאים היינו חייבים ללמוד להתנהל, אחרת ביום השחור הראשון אתה יכול לקרוס. בגלל זה גרנו בדירה שיכולנו להרשות לעצמנו וכל הכנסה פנויה העברנו לחיסכון והשקעה. אנחנו מחושבים ואין וולטים או לאכול בחוץ. אין חופשות ספונטניות, אם אין תקציב לא טסים, גם אם רוצים". גסטון: "אפשר תמיד ללכת לים וליהנות:.
הבילוי שלכם? אוקסנה: "קפה קר בנמל יפו". גסטון: "לא היינו שנים במסעדה".
