יש מבקרים שטוענים שהסיפור של אהבת השם גורדון "יצא מפרופורציות". הם מסתכלים על השם הייחודי שמתגלגל מגניב על הלשון, על הכיפה שמתנוססת בגאון בזירה ועל הדיבור הישיר והלא-מתנצל, ומסמנים אותו כעוד טרנד חולף ברשתות, מקסימום בזירה הקטנה. אבל מי שטוען שמדובר בגימיק, כנראה מעולם לא חטף בעיטה לצלעות מלוחם שגדל בבית של שבעה אחים – שכולם נושמים איגרוף תאילנדי.
ההייפ סביבו לא רק מוצדק, הוא הכרחי. בואו נדבר רגע על העובדות: הבחור לא צמח בחלל ריק. הוא תוצר של בית ספורטיבי קשוח, נצר למשפחה שחיה את הזירה מגיל אפס. אחרי שאיבדו את אביהם לפני מספר שנים, האמא הפכה לעמוד השדרה שמלווה את ילדיה לכל קרב, לכל ניצחון או רגע של משבר. כשאדם מגיע עם גב כזה ועם היסטוריה של תחרויות מגיל צעיר, הניצחונות שלו הם לא "מזל", הם תוכנית עבודה.
בעולם שבו אנחנו רגילים להסברה ישראלית מגומגמת ובנאלית, אהבת השם גורדון הוא "קמפיין הסברה" של איש אחד. הוא לא חושש להביע את הדעות שלו ומביא איתו ציונות כחול-לבן טהורה, בלי פילטרים. כשהוא עולה לזירה ואומר שהוא הולך "לפרק" את היריב זה אולי נשמע לחלק מאיתנו בוטה, אבל במקצוע שלו – זה בדיוק מה שעושים. הוא מיישם את המוטו שלו בשידור חי: מחשבה יוצרת מציאות. הוא מאמין בזה, הוא אומר את זה ובסוף הוא גם עומד מאחורי המילים שלו (ד"ש ליריב הטורקי).
יהיו כאלה שינסו להשוות את ההישג לענפים אחרים בספורט, הם יטענו שמדובר בתוצר של מכונת יח"צ משומנת. אבל הם מפספסים את הנקודה. ספורט של 2026 הוא לא רק טבלאות של ניקוד יבש. הוא רגש, הוא סיפור והוא יכול לגרום למדינה שלמה להחסיר פעימה או לכל הפחות לצפות בספורט שהוא ביזנס, בטלוויזיה או בטיקטוק.
בתקופה המורכבת שבה עם ישראל נמצא, אהבת השם הוא זריקת המוטיבציה שכולנו צריכים. הוא מזכיר לנו שאפשר להיות יהודי גאה, ספורטאי רעב להצלחה ופטריוט חסר פשרות – הכל בחבילה אחת. הוא מייצג את הישראלי החדש: לא מחפש אישורים מאף אחד, מתגאה בכיפה ובא לעבוד.
לכל המפקפקים, תתרגלו. אהבת השם גורדון כאן כדי להישאר. זה לא שיגעון חולף. הוא משלנו והוא בדיוק מה שאנחנו צריכים עכשיו בזירה הבינלאומית.
