כאשר הדברים הללו נכתבים, ייתכן שהעימות כבר החל. ייתכן. אבל כדאי לזכור שבלי שום קשר לחזית הצבאית, מלחמת התעמולה מתנהלת במלוא העוצמה. היא פרצה כבר לפני למעלה משנתיים, ובשבועות האחרונים היא הולכת ומתעצמת. וכמו תמיד, אנחנו שוב מתעלמים מהחזית החשובה, המאוד-חשובה, שעלולה לגבות מישראל מחיר יקר. וכמו תמיד, זו אותה קואליציה מוכרת וידועה, הפעם עם תגבורת לא קטנה. וכמו תמיד, רבים מאיתנו סירבו להבין עד כמה הקואליציה הזאת, האדומה-ירוקה, של פרוגרסיבים וג'יהאדיסטים, מסוכנת, חזקה ובעלת השפעה. הם היו שם לפני 7 באוקטובר. ואז הגיע הטבח, וכבר באותו ערב קמה עלינו הקואליציה במלוא עוצמתה. ההפגנות החלו. לא נגד הטבח שביצע חמאס. נגד ישראל.
בימים ההם התייצבה הקואליציה לצד חמאס. עכשיו היא מתייצבת, הלכה למעשה, לצד המשטר האיראני. פעם אחר פעם הם בצד של ציר הרשע. פעם אחר פעם הם בצד של מי שצווח בקולי קולות שהמטרה היא חיסול המדינה היהודית. פעם אחר פעם המטרה הייתה ונותרה – להאשים את ישראל. העובדה שאיראן היא המדינה היחידה בעולם שמאיימת ומתחמשת ומסיתה ומפעילה שלוחות, כדי להשמיד מדינה אחרת – לא מעניינת את הקואליציה. גם העובדה שאיראן ביצעה טבח המוני באזרחיה שלה בקושי שווה אזכור, אם בכלל. חיי אדם וזכויות אדם ודין בינלאומי היו ונותרו סיסמאות. משום שיש מטרה חשובה יותר. לבודד את ישראל.
2 צפייה בגלריה
שלט שקורא "לא למלחמה עם איראן" מול הקפיטול, השבוע. חיי אדם וזכויות אדם ודין בינלאומי היו ונותרו סיסמאות | צילום: גטי אימג'ז, Jemal Countess
(Jemal Countess, Getty Images for Win Without War)
"אף אחד לא רוצה את המלחמה הזאת", אמר צ'נק אויגור, אמריקאי יליד טורקיה, פודקאסטר פופולרי מהשמאל, פעיל במפלגה הדמוקרטית, ואורח של קבע בתוכנית של פירס מורגן. "לא הימין, לא השמאל, לא העצמאיים. מי רוצה אותה? רק התורמים לישראל. רק תומכי ישראל רוצים את המלחמה הזוועתית הזאת. כך שכאשר יגיעו התוצאות ההרסניות שלה, כדאי שנזכור מי דפק אותנו. ישראל".
אויגור לא שייך לשוליים, אלא לזרם שהופך מרכזי יותר ויותר במפלגה הדמוקרטית בארה"ב. במקום לומר "יהודים", אומרים "התורמים לישראל", "תומכי ישראל". פרופ' ג'פרי זקס פירסם לפני שבוע מכתב גלוי למועצת הביטחון שכל-כולו כתב אישום נגד ארה"ב. לרגע היה נדמה שנציג איראן באו"ם כתב את הדברים. אבל לא. מדובר בפרופ' יהודי מאוניברסיטת קולומביה. זקס לא טרח לכתוב מילה על הטבח של המשטר באזרחיו. בוודאי לא על האיום המפורש להשמיד את ישראל. להפך. התמונה שליוותה את המכתב הייתה של מפגינים בטהרן עם תמונתו של טראמפ כשידיו מגואלות בדם. הפגנה של תומכי המשטר כמובן. פיטר ביינרט, היהודי האנטי-ציוני הבולט ביותר בארה"ב, התייצב גם הוא בצד של איראן, עם טיעונים רדודים במיוחד. זקס, אויגור וביינרט מייצגים נאמנה את העמדה הפרוגרסיבית. אלא שהפעם זה שונה. מלאכתם קלה. משום שרוב הציבור האמריקאי אכן מתנגד למעורבות האמריקאית. הוא רוצה טיפול ביוקר המחיה. וכאשר יעלו המחירים – יאשימו את היהודים.
לסוונסון יש שאלות
התרגלנו כבר לטרלול של השמאל הפרוגרסיבי, שקם עלינו בקמפוסים עם דגלי חמאס וחיזבאללה ושלילת זכות הקיום של ישראל. אבל מתברר שלכל טרלול יש טרלול הרבה יותר גדול. ובשנה האחרונה הולך ומתברר שהטרלול של השמאל הפרוגרסיבי נראה כמעט ציוני לעומת ביטויים כמו "כן, אנחנו נשלטים על ידי פדופילים שטניים שעובדים למען ישראל. כולם צריכים לעכל את העובדה הזו עכשיו... אנחנו מתמודדים מול בית הכנסת של השטן". דברי התועבה הללו נכתבו בתחילת החודש, על ידי קנדיס אוונס, בעלת פודקאסט מהמצליחים בעולם, אם לא המצליח שבהם. היא שייכת לימין. וככל שהיא מקצינה יש לה יותר תומכים.
לצידה נמצא, כמובן, טאקר קרלסון, שבשנתיים האחרונות מנהל קמפיין ארסי נגד ישראל, שהופך אנטישמי יותר ויותר. לפני ימים אחדים ערך קרלסון ביקור קצר בישראל, הסתפק רק בשהייה בנתב"ג, ודרש מהישראלים לעבור בדיקות די-אן-איי כדי להוכיח את זכותם על הארץ. עוד לפני כן, הוא אירח את דריל קופר, היסטוריון מכחיש שואה, ואת ניק פואנטס, משפיען רשת שהוא גם אנטישמי מוצהר. שני הראיונות היו אוהדים. הראיון בביקור הקצרצר בנתב"ג, עם שגריר ארה"ב בישראל, מייק האקבי, היה זועם ועמוס קלישאות אנטישמיות. וכל המשפיענים הללו, ביחד ולחוד, מנהלים קמפיין קולני ומתועב במיוחד נגד התקפה אמריקאית על איראן. טראמפ עצמו, כדאי להוסיף, דווקא טרח להגיב: "שמישהו בבקשה יסביר לטאקר קרלסון המשוגע ש'לאיראן לא יכול להיות נשק גרעיני!'" זה בדיוק מה שאמר טראמפ גם בנאום לאומה. ובאמצע השבוע שיתף הנשיא דברים של העיתונאי מארק לוין בזכות הפלת המשטר האיראני, ונגד הסכם איתו. דברים נכונים. אלא שלוין הוא גם יהודי וגם תומך מובהק של ישראל ושל נתניהו. העובדה שלוין היהודי משמיע את העידוד הזה למתקפה, אבל לא רבים אחרים, עלולה להחמיר את הבעיה. הנה, אמרנו לכם, אלה היהודים ששולטים בנו.
2 צפייה בגלריה
טאקר קרלסון. את מכחישי השואה ראיין באהדה, את השגריר האקבי - בזעם | צילום:אי-פי, Alex Brandon
(Alex Brandon, AP)
ההתנגדות לכל מהלך נגד איראן, גם אם זו תתעקש על המשך פיתוח היכולת הגרעינית, הגיעה גם לקונגרס. חבר הקונגרס תומאס מאסי מהמפלגה הרפובליקנית הודיע: "אצביע כדי להעמיד את אמריקה במקום הראשון, מה שאומר, שאצביע נגד מלחמה נוספת במזרח התיכון". מאסי חבר לרו קאנה הדמוקרט ויחד הם דורשים הצבעה בקונגרס, כדי להגביל את כוחו של טראמפ. הם מזכירים שלפי החוקה, אין לטראמפ סמכות להחליט על יציאה למלחמה ללא אישור הקונגרס. עם זאת, נראה שדווקא מנהיגי הרוב והמיעוט בקונגרס רוצים למנוע את ההצבעה שתאלץ כל חבר וחבר בקונגרס להביע עמדה בנוגע לתקיפת איראן.
גם העיתונות הצטרפה לקואליציה נגד תקיפה. להלן מבחר כותרות מ"הניו יורק טיימס" רק מסוף השבוע שעבר: "התקיפה השנייה באיראן עלולה להיות קטלנית יותר מהראשונה"; "מדוע תקיפת איראן עלולה להיות מסוכנת יותר מלכידת מדורו"; "טראמפ בונה על חולשה איראנית. זו טעות"; "מה אם המשטר האיראני חזק יותר ממה שטראמפ חושב?" כמעט כל המאמרים עוסקים בהרתעה ובהפחדה. לא של האיראנים. של טראמפ והאמריקאים. זה המכנה המשותף בין חבורת קרלסון לחבורת "הניו יורק טיימס". וזה בעצם הקונצנזוס. נייט סוונסון, שכיהן שנים רבות במחלקת המדינה וכן כמנהל תחום איראן במועצה לביטחון לאומי, הציג שש שאלות לטראמפ, על מטרת התקיפה, על התגובה האיראנית, על ההשפעה על מדינות האזור ועל העם האיראני, על סיכויי המו"מ ועל ההבדל בין ונצואלה לאיראן. אלה לא שאלות סרק. אלה שאלות שהמתנגדים מציגים, גם בלי להיות שונאי ישראל.
מי ישמור על ירדן
רוב האמריקאים לא נחשפים למשמעות האסטרטגית האדירה של אי-תקיפה. השלטון האיראני יתחזק. כלפי פנים. זו תהיה סטירת לחי לאזרחי איראן, שחשבו שיש סיכוי להפיל את משטר הדיכוי. טראמפ הבטיח להם עזרה. ובמקום עזרה לאזרחים דורשי החירות המשטר זכה להסכם שבהכרח יכלול הסרה, גם אם הדרגתית, של הסנקציות. הניסיון מוכיח שסדר העדיפויות של משטר האייתוללות מעמיד את האזרחים בסוף התור. התעצמות צבאית וסיוע לשלוחות הטרור נמצאים בראש התור. אלפי איראנים יישארו במעצר. רבים מהם יוצאו להורג. מסך ברזל, שכבר קיים חלקית, ימנע מהעולם לדעת מה באמת קורה שם. הסיכוי לשינוי מבפנים ילך ויקטן.
כלפי חוץ. איראן תתבסס כמעצמה אזורית. היא עשתה שרירים, והמעצמה החזקה בעולם התקפלה. היא בלתי-מנוצחת. מדינות האזור יבינו שיש בעל בית חדש. זו תהיה מכה גם למדינות הסכמי אברהם וגם לסיכוי שסעודיה תחזור למסלול של נורמליזציה עם ישראל. השלוחות של איראן, החות'ים, חיאזבאללה, חמאס והג'יהאד האיסלאמי הפלסטיני יזקפו ראש. גם עיראק תהפוך לשלוחה של משמרות המהפכה. התיאבון של איראן יגדל, משום שאם הארמדה האמריקאית נותרה משותקת – אז הסיכוי לריכוז כוחות כזה בעתיד הנראה לעין ישאף לאפס. ירדן עלולה להיות הבאה בתור. לפני שנתיים היו פרסומים, גם של סוכנות הידיעות האיראנית ISNA, שאיראן התכוונה לחמש 12 אלף לוחמים באמצעות חיזבאללה, כדי להפיל את המשטר הירדני. חיסול הנהגת חיזבאללה מנע את המזימה. אבל זה עלול להשתנות. המאמץ יתחדש. ואם חלילה תהיה הפעם כניעה לאיראן – כבר לא יהיה מי שיקום כדי להציל את הירדן. לבנון תשוב להיות מדינת חסות של חיזבאללה, כלומר של איראן. ואם היו לחמאס כוונות כלשהן להגיע לפשרה בנוגע לפירוז הרצועה – אז לא עוד. משום שהחצפת פנים לארה"ב, עם גיבוי איראני, היא המזרח התיכון החדש. ארה"ב תזכה לדימוי נמר של נייר. המשמעות האזורית והגלובלית היא הרת אסון. אין שום צורך שכל התחזיות העגומות אכן יתגשמו. גם אם רק חלק מהן יתגשמו, התוצאה תהיה הרסנית. קודם כל לארה"ב כמעצמה עולמית. אחר כך, רק אחר כך, גם לישראל.
בשנת 2003, 72% מהאמריקאים תמכו בפלישה לעיראק. רוב האמריקאים סבורים עכשיו שזו הייתה טעות. המצב השתנה. הסקר האחרון הצביע על 70% התנגדות להתקפה על איראן. האמריקאים טעו אז. הם טועים גם עכשיו. ועדיין, למתנגדי ההתקפה יש גם טענות שראויות להישמע, בעיקר על המחיר. אלא שיש צורך בהפלת המשטר באיראן בגלל האינטרסים האזוריים והגלובליים של ארה"ב עצמה. הבעיה היא שדעת הקהל במערב מתקשה לעכל את האיום שמציב האיסלאם הרדיקלי, סוני כמו שיעי, ולכן, היא לא מפסיקה לטעות – מול הג'יהאד, מול חמאס, מול איראן, מול הקמפיין של קטאר.
על הרקע הזה, ההחלטה שטראמפ אמור לקבל היא לא פשוטה כלל ועיקר. משום שדעת הקהל נגדו. צריך לקוות שהנשיא האמריקאי לא ייכנע. משום שהמחיר שישלם העולם החופשי על אי-התקפה יהיה גדול הרבה יותר מהמחיר שהוא ישלם על התקפה. אבל בדיוק כמו בעימות מול חמאס, בארה"ב נוצרת קואליציה הולכת וגדלה נגד ישראל, עם היבטים אנטישמיים מובהקים. הפרוטוקולים של זקני ציון חוזרים. היהודים, הם טוענים, לעיתים באופן מפורש, לפעמים ברמזים, מושכים בחוטים.
אתה לא מבין מה קורה בארה"ב, אמר לי ידיד, אמריקאי-ישראלי, פעיל במפלגה הרפובליקנית. היה נדמה לי שאני דווקא עוסק בשנאת ישראל, משמאל ומימין, עניתי לו. אבל גם אתה, הוא ענה לי, לא מבין את חומרת הבעיה. כאשר בארה"ב הולך ומתגבש רוב שמתנגד לסיוע לישראל – וזה קורה בפרק זמן של פחות משלוש שנים – זה איום קיומי. וכאשר הרוב בארה"ב מתנגד למעורבות באיראן – זו הפקרה של ישראל, גם אם לא בזדון. הצניחה בתמיכה בולטת במיוחד בקרב צעירים רפובליקנים ואוונגליסטים, שהיו, והם עדיין, בסיס התמיכה העיקרית של ישראל. גם הפילוסוף היהודי-צרפתי ברנאר-אנרי לוי טוען בספרו, "ישראל לבדה", שמדובר באיום קיומי. ורק דבר אחד ברור. ישראל הפקירה את הזירה הבינלאומית. קטאר, רוסיה, ארגונים איסלאמסטיים ו"ארגוני זכויות אדם", בשיתוף פעולה של המדיה והאקדמיה, ניצלו את הטבח כדי להפיק קמפיין בינלאומי אדיר נגד ישראל. ההפקרה העצמית הובילה להפקרה בינלאומית. ישראל חייבת להתעורר. עדיין לא מאוחר.
