עכשיו זו העונה של מנהלי המעברה, שומרי הסף מטעם עצמם, מחלקי התעודות ל"מזרחי הטוב" או "המזרחית הרעה". כמו סופת האובך או השרב, הם מפציעים מעת לעת ומעכירים את העדשה החברתית של כולנו. דמויות מפתח, בעלות קול ציבורי מובהק, שמתעקשות לשמר דגם מאוד מסוים של מזרחיות או מסורתיות ובעיקר – להוציא מחוץ לגדר את מי שלא מיישר קו.
השבוע הייתה זו חברת הכנסת נעמה לזימי שעלתה על הגריל. בתפקיד מנהל המעברה שימש פרופ' משה כהן אליה, פרשן ערוץ 14. חטאה של לזימי הוא שעל אף מוצאה המזרחי, היא בחרה לדבוק באידיאולוגיה שמאלית. בטקסט ארוך ופסבדו-אינטלקטואלי כילה כהן אליה את זעמו בלזימי. הטקסט עסק בשרטוט כשלי השמאל המזרחי, אך במקום להתמקד בעיקר כהן אליה בחר להתמקד בטפל. הוא צירף תמונה של לזימי כשפחה ותיאר אותה כ"ערסית מטעם", משרתת של אדונים אחרים, לבנים.
מה גורם לפרופסור מזרחי למשפט חוקתי להתעמר באישה מזרחית שגדלה במגדל העמק והצליחה לפרוץ את תקרת הזכוכית הפוליטית? לאלוהים פתרונים. כהן אליה לא לבד. את הטקסט הנמוך הזה שיתף בחדווה גם עמיחי שיקלי, שר התפוצות המתמקד במלחמה באנטישמיות.
בינתיים, בכנסת, ח"כ קארין אלהרר מ"יש עתיד" התייחסה בדיון לבריונות של מרדכי דוד, שהגיע לפתח דלתה של העיתונאית לוסי אהריש. בתגובה, ח"כ גלית דיסטל מהליכוד, מזרחית אף היא, יצאה מכליה וצרחה עליה: "אם יהודי מזרחי לא היה צריך לעלות למדינה הזו, ואת זה אמר אהוד ברק, אז ישראל מדינה גזענית מאוד". אלהרר ענתה לה בשלוות נפש: "לא הבנתי על מי את באה? עליי? שההורים שלי עלו ממרוקו?" דיסטל ההמומה המשיכה לצעוק: "ההורים שלך עלו ממרוקו? תעזרי למרוקאים!"
במבחן המזרחיות המדומיין זה בכלל לא משנה היכן גדלו הוריך, מה התרבות שינקת, מה שחשוב הוא האם אתה מזרחי שעובד לטובת ממשלת הימין על מלא, או בוגד. כל מדיניות מקוטלגת באופן פוליטי צר. עזרה למרוקאים, כפי שהגדירה זאת דיסטל, היא רק קרדום לחפור בו. אם היא אינה משרתת את הפוליטיקה הצרה – היא יורדת מסדר היום.
לדוגמה: בשבוע שבו כונתה "שפחה", עלתה הצעת חוק של ח"כ לזימי לשלילת תקציבים ממוסדות חינוך מפלים על רקע גזעני. מזרחים חרדים רבים מופלים במוסדות חינוך אשכנזיים הקובעים מכסות לתלמידים ותלמידות מזרחים. אך הפלא ופלא, הצעת החוק נפלה בקולות חברי הקואליציה, בראשם כל הח"כים של המפלגות "המזרחיות" ש"ס והליכוד. דיסטל החליטה לא לעזור למרוקאים בהצבעה זו.
*
בעולם שבו אין שום משמעות למציאות, אלא רק לדימויים, לזימי ואלהרר הן מזרחיות לא טובות דיין, אבל נתניהו הוא מזרחי של כבוד. "היום יש מזרחי בראשות הליכוד", אמר יעקב ברדוגו בראיון לרוני קובן, "קוראים לו בנימין נתניהו". ככה זה בימין על מלא, הדימוי גובר על המציאות. אולי מחר נידרש לפנות לנתניהו גם בלשון נקבה.
התפיסה שהופכת זהות לזהותנות מגיעה מעומק השמאל האמריקאי והיא אחד התחלואים הגדולים של תרבות ה-WOKE. באופן אבסורדי, הימין הישראלי אימץ לא מעט מסממני ה-WOKE, ובראשם שיח מרקסיסטי חד-ערכי של מדכאים ומדוכאים, של זהויות קשיחות ושל משטור קפדני הקובע מי נכנס למועדון ומי מבוטל.
זהות היא שאלת שייכותו התרבותית והקהילתית של האדם, בעוד שזהותנות היא הפיכת המצפן הפנימי הזה לנשק במלחמת תרבות. היא מבטלת את ה"אנחנו" הרחב לטובת עיסוק נוקדני בקבוצות מובחנות, שלהן שומרי סף המתייחסים לזהות כהון פוליטי. אלו עסוקים כל העת בטיהור של המחנה מ"סטיות התקן". הם שואפים שהקבוצה תהיה הומוגנית ככל הניתן בדעותיה ובסגנונה, כדי שיוכלו "לסחור" בה בשיח הציבורי.
בשיח ה-WOKE, האמת לא חשובה – רק מי אומר אותה. זה מעבר משיח של טיעונים ענייניים לשיח של זהויות ודימויים. הזהותנות בשיאה מבטיחה כביכול גאווה וקהילה, אבל דורשת משטור מחשבתי. היא הופכת את השורשים שלנו, שאמורים להעניק לנו יציבות, לכלא תודעתי.
המשטור הזה קיים באופנים שונים גם בקטגוריות זהות נוספות. חרדי שהולך לצבא או חרדית שדורשת לבחור ולהיבחר לכנסת ייחשבו ל"לא חרדים דיים". הם יוקעו ויוצגו כנציגים שאינם אותנטיים. דתיים-לאומיים שדורשים חוק גיוס שוויוני או מתנגדים למדיניות של ממשלת ימין על מלא יוצגו כ"רקדני מה יפית" – ביטוי נורא שהפך לקללה שגורה. קללה עם קונוטציה איומה: הפולנים כינו כך ריקוד גרוטסקי ולעגני של יהודים, ויהודי שנאלץ להתחנף לגוי נקרא כך. לא לחינם הטרמינולוגיה כלפי מי ששוברים את השורה היא ארסית ואישית. מטרתה לייצר פחד והשתקה.
*
למגינת ליבם של פקחי המעברה, מזרחים מעולם לא היו עדר. לא בתפוצות ולא בישראל. הם חלק מהימין ומהשמאל, מהליברלים ומהשמרנים. וכך בתוך החברה החרדית יש מיליון גוונים, לאדם הדתי יש יכולת לגבש בעצמו דעה על חוק הגיוס, והאזרח הערבי לא אמור לעבוד בלהיות "הערבי הטוב".
יכולתו של אדם להיות בן חורין בתוך הזהויות הרבות שמרכיבות אותו, לפעול ולחשוב מתוך קשר והקשר עמוקים של תרבות ושייכות ולא מתוך כלא – היא נכס. שיח הזהותנות הוא כלי מסוכן, שמרבה שנאה וניכור, ועיקרו סירוס של תהליכי התחדשות וצמיחה. לצערנו, זה לא הולך להשתפר. בתוך שנת בחירות, האינטרס הוא להסיח את הדעת משאלות הליבה הקשות שאיתן מתמודדת ישראל לטובת השיח הזהותני. מאיתנו, האזרחים, נדרשת ערנות גבוהה לא ליפול למלכודת הזו.
אם נאטום את אוזנינו למחלקי הציונים, תתגלה החירות הגבוהה של הישראלים הנעים בתוך רצף של זהויות. כבני חורין. הדור הצעיר, שבין היתר התייצב ללא תנאי אחרי 7 באוקטובר להגנה, להתנדבות ולשיקום, מדגים כיצד אפשר להרגיש שייכים לכמה מרחבים מגזריים שונים בלי לעשות מזה עניין. זהו דור שדובר את "שפת הרצף", שפה המכירה בלגיטימיות של ההתרוצצות בין הזהויות ואת המנעד הרחב בתוך כל זהות וזהות. זוהי החלטה לא לצופף שורות אלא לשבור את השורה. להיות "אלכסון", כתפיסת העולם.
האלכסונים הם מי שמסרבים לקבל את כללי המשחק של שומרי הסף המגזריים. יש להם ביקורת על התפיסה הדיכוטומית של השבט שלהם, ומנגד הבנה ואהבה לנכסיו. הם מבקשים לייצר ישראליות מעודכנת והרבה פחות מגזרית. הקבוצה הזו גם סקרנית ופתוחה יותר כלפי שאר המגזרים, ולכן מנהלת מערכת יחסים עם אנשים מכלל השבטים.
חברה קפואה שבה המחנות מוכתבים מראש היא חברה שבה שולטת שנאה ולא אחווה. חברה משעממת, חסרת מעוף, העסוקה בניהול מתמיד של סכסוכים והגדרת שטחי מחיה. לעומת זאת, שיחה שמבקשת רצף של זהויות עשירות היא גם ליברלית וגם שורשית. ואולי זו האלטרנטיבה שכל כך מפחידה את מנהלי המעברה.
