מפקד פיקוד העורף לשעבר, אלוף (במיל') איל איזנברג, הוזעק לאולפן "חמש עם" (חדשות 12) כדי שרפי רשף יוכל לברר איתו "תחושה" שמציקה לו: "הפעם", טען המגיש, "סף החרדה נמוך מזה שהיה לפני שמונה חודשים במלחמת 12 הימים". איזנברג אמר שזה בגלל שכבר "נפגשנו עם האיום", אך ביקש "לא להיתפס לשאננות". יאיר שרקי טען ש"הציבור התעייף מהציפייה" ואף העיר כי "יש קצת שאננות", בגלל שבסיבוב הקודם נרשם "הרס רב, אבל מוגבל, ומעט הרוגים יחסית בהשוואה לתרחישים שהוצגו".
שרקי, לזכותו ייאמר, נשמע מעט מופתע, שכן הוא בקיא בפרטים ויודע ש"לא בטוח שנעשה די" לטובת שיפור המיגון והזכיר את סוגיית המיירטים, "שלא מרבים לעסוק בה ובצדק". ובכל זאת, לאחר שהוזכר כישרון ההדחקה הישראלי, שרקי מצא מקור השוואה: האבולוציה של מגפת הקורונה. "בגל הראשון", הסביר, "להידבק בקורונה היה נשמע בערך הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לבן אדם. אחר כך אנשים נדבקו בפעם השלישית. אתה מתיידד עם הרעיון".
וכך, מבלי משים, חשף הפרשן חלק משמעותי במנגנון האבסורד: מלחמה שנייה עם איראן תוך פחות משנה (אחרי שהוכרז על ניצחון והסרת שני איומים קיומיים) נתפסת כמו מגפה עולמית של פעם במאה שנה, כלומר ברבור שחור שנחת משומקום. לכן, בתום תקופת הסתגלות קצרה שבה מכירים בגזירת הגורל, אין אלא "להתיידד עם הרעיון" באופן שירכך את המציאות שמאחורי "הרעיון": אזעקות בכל שעות היממה, ריצה למרחבים מוגנים (ככל שישנם), מוסדות הרוסים, בתים חרבים, נזק כלכלי וכמובן הרוגים ופצועים.
אולם כל הדיון התקיים כאילו האכסניה אינה חלק מהותי מהסיפור: ה"תחושה" שעליה דיבר רשף הייתה יכולה להשתנות בנקל, אם השיח התקשורתי על מלחמה באיראן היה מעט יותר בוגר מאשר מקהלה של "בעט, טראמפ, בעט". בשביל להבין למה הציבור "שאנן" אין צורך להטריח אלוף במיל': מספיק להיזכר כמה זמן מסך הוקדש לדוח מבקר המדינה מלפני חודש, לפיו אחד מכל שלושה ישראלים לא מוגנים כראוי מפני טילים, או לבדוק איפה עוסקים יותר בנזקי עם כלביא - במהדורות המרכזיות או בפינה השיווקית "מד הנדל"ן".
והנה התורנות של ח"כ אביגדור ליברמן ב"שבע" (חדשות 12) דווקא נפתחה בשאלה על פערי מוכנות, בהיותו אחד מהבודדים שאומרים שוב ושוב שלא נעשה די מאז המלחמה הקודמת. "אז אולי לא צריך לבקש כל כך מטראמפ שיתקוף?" בדקה קרן מרציאנו בטון שקט יחסית, כאילו חששה שמא דברי הכפירה יהדהדו חזק מדי. "תקשיבי (זה) בלתי נמנע", הרגיע ליברמן ופירט באילו נשקים מאיימים אסור לתת לאיראן להצטייד. אם כך, האם ליברמן בעד מלחמה שאליה ישראל לא מוכנה לשיטתו? אין לדעת: מרציאנו התקדמה ל"קרבות באופוזיציה". בינתיים, תמשיכו להתיידד עם הרעיון.
בקטנה
לפעמים כל מה שצריך בתקופה הזאת זו דוגמה שתוכיח שאפשר להניח את המחלוקות בצד, להיזכר שרב המשותף על המפריד ולפעול יחדיו לטובת עתיד ילדינו. או במילים אחרות, אם אקי אבני וסנדי בר יכולים להתאחד לטובת פרסומת (והיא אפילו משעשעת), לכולנו יש לאן לשאוף.
