מע"מ ישראל חי
חיבת הקניות של הישראלים באינטרנט היא לא הסבר מספק איך מכל הנושאים הנפיצים על הפרק, דווקא פטור ממע"מ על הזמנות מחו"ל עד 150 דולר היה הקש ששבר את המשמעת הקואליציונית. זה סיפור על פוליטיקה ועל כלכלה, אבל גם על יחסים אישיים. שר האוצר מסוכסך עם שר הכלכלה, עם יו"ר ועדת הכספים ועם יו"ר ועדת הכלכלה. שלושתם ליכודניקים. יש כלכלת בחירות בשני הכיוונים: סמוטריץ' מרוויח בציבור הרחב מהורדת מחירים לצרכן הפרטי; ברקת, דיכטר, ביטן ויתר הליכודניקים מסתכלים על מאגר מצביעים אחר: קבוצות הלחץ בליכוד, שם בעלי העסקים המקומיים שכן מחויבים לגבות מע"מ על המכירות בארץ, התכוונו גם לגבות מחיר ממי שיתמוך בצו של שר האוצר.
בלשכת יו"ר הקואליציה ספרו את האצבעות עד עשר דקות לפני ההצבעה. לפי החשבונות שלהם, גם אם הייתה מוטלת משמעת קואליציונית, בכל זאת היו מפסידים בפער של שלוש אצבעות. כדי להימנע מהמבוכה הוכרז על חופש הצבעה. הפער היה של 30.
בצמרת הקואליציה מסמנים כראש המורדים את דוד ביטן, שהיה בעצמו יו"ר קואליציה של נתניהו. מאז שראש הממשלה החליט להעביר את הרפורמה בתקשורת מוועדת הכלכלה של ביטן לוועדה מיוחדת בראשות גלית דיסטל־אטבריאן, ביטן לא מפספס הזדמנות לקו עצמאי. לא במקרה נתניהו עדיין מתאמץ לדחות את כינוס ועידת הליכוד שביטן מתכוון להתמודד בה לתפקיד היו"ר.
הוא לא לבד. הקבוצה הזו, שסמוטריץ' מכנה "האגף הסוציאליסטי של הליכוד", חזקה מספיק, ועכשיו גם עם תיאבון, כדי להפיל את רפורמת החלב שלו: ששון גואטה, אלי דלל, חנוך מילביצקי, שלום דנינו, מושיקו פסל, דיכטר. חלקם בצרות במרחץ הדמים הפוליטי בפריימריז, שיפלוט לפחות חצי מהרשימה החוצה. הפחד מהפוקדים הגדולים גבר על הפחד מנתניהו, ויש ח"כים שסיננו שיחות מלשכת ראש הממשלה. נתניהו עצמו היה חצי מעורב, אולי במכוון. נע בין הכנסת למשרד. בין דיונים ביטחוניים לבין ספירת אצבעות למליאה.
עם כל הכבוד לחלב, השאלה החשובה יותר היא איך זה ישפיע על חוק הגיוס. מאז שאייכלר התפטר מהכנסת, הרוב הקואליציוני על הנייר חזר ל־61. מספיק ח"כ סורר אחד, אלי דלל, למשל, כדי לאבד את אותו רוב שברירי. דלל, שלא זכה לתמיכת הליכוד בבחירות לראשות עיריית נתניה, ואת הכנסת הבאה כנראה יראה מבחוץ, הוא סטודנט חופשי. יש לו רקורד של התבטאויות נגד חוק הגיוס אבל לא לקחו אותו ברצינות. גם עכשיו בקואליציה יש מי שמעריך שמשרה הולמת תזיז אותו מהדרך, אבל אם יישאר במשכן ויצביע כפי שהתבטא, אפשר להוסיף אותו לשרן השכל, דן אילוז, יולי אדלשטיין, אופיר סופר, ולשלישייה מאגודת ישראל: גולדקנופף, טסלר ופרוש. החוק שוב על חודו של ח"כ מתוסכל.
ראש בכותל
בניגוד לחופש ההצבעה על הפטור ממע"מ שנועד להרחיק את ראש הממשלה מהכישלון, בחוק הכותל חופש ההצבעה נועד כדי לא להיות מזוהה עם הניצחון. נתניהו מבין את המשמעות כלפי יהדות התפוצות, בהכרזה על מונופול לרבנות לכל אורכו של הכותל ולא רק ברחבת התפילה. בהתחלה הוא ניסה לבלום את החוק ודרש משר המשפטים שלא להעלות אותו בוועדת השרים לחקיקה. לוין סירב. החוק יעלה, וגם נתמוך בו, הוא הודיע לנתניהו.
בתגובה מזכירות הממשלה ביטלה את כינוס ועדת השרים וכך ממשלת ישראל לא נקטה עמדה רשמית בסוגיה. קדם לזה לחץ כבד של פילנתרופים וראשי ארגונים בארה"ב, אבל גם הבנה פשוטה שטבועה בנתניהו מימים אחרים לגבי חשיבות הקשר הזה, אפילו בימים שבהם הממשל אינו דמוקרטי ובהתאם כוחם של היהודים הליברלים פחות.
לוין, שמחזיק רשמית גם בתיק שירותי הדת, הזדעק על "החבורה הקיצונית בבג"ץ שחצתה את אחרון הקווים האדומים בהחלטה להרים יד על קודש הקודשים של העם היהודי". קצפו יצא על ההכרעה של בית המשפט בשבוע שעבר להוציא היתרי בנייה במתחם "עזרת ישראל", שהיא הטריגר לחקיקה המהירה. זה אותו לוין שב־2016, כשהיה שר התיירות, דווקא הרים ידו בעד מתווה הכותל המלא שהעניק לרפורמים עזרה משלהם. מעורבת. לתפילה כמנהגם.
יש מצב שלוין, שזעק נגד ההחלטה "שעומדת בסתירה לערכי היסוד של מדינת ישראל" כהגדרתו, פשוט לא קרא אותה. בג"ץ לא קבע שום דבר ערכי ולא התערב בשיקולי מדיניות. להפך: זו החלטה בירוקרטית תכנונית, שנועדה לוודא ביצוע של החלטות ממשלה שהוביל נתניהו.
גם אחרי שהממשלה הקפיאה ב־2017 (אך לא ביטלה) את מתווה הכותל שהיא עצמה אישרה, הורה נתניהו להמשיך לקדם הנגשה בדרום הכותל. "ראש הממשלה מנחה את מזכיר הממשלה לפעול לבנייה והכשרה של רחבת התפילה הדרומית (קשת רובינזון) במהירות האפשרית", נכתב בפירוש, אבל ועדות התכנון של ירושלים, שבהן לחרדים יש רוב, תקעו את היתרי הבנייה. בג"ץ בסך הכל שיחרר פקק בירוקרטי למען נתניהו. אם תרצו: אחרי תשע שנים של מריחה, השופטים קבעו שהדיפ־סטייט הפקידותי בוועדות התכנון לא ימנע מימוש של מדיניות נתניהו. לוין היה אמור לברך.
היתר הבנייה, אגב, כולל שיפוץ קל של מרפסת העץ שבמתחם הדרומי, "עזרת ישראל", ותיקון של שלוש מדרגות עץ שהתרסקו כשאחת מאבני הכותל צנחה מהקיר. על זה המהומה. התשובה הציונית ההולמת של רוב חברי הקואליציה למעט ראש הממשלה עצמו, הייתה חוק שיקבע שכל מי שלא יעמוד בכללי הרבנות הראשית ופסיקותיה, ייחשב כ"מחלל" מקום קדוש, עבירה שדינה עד שבע שנות מאסר. בן גביר חגג את משמעות החוק, בתקווה שהוא יאפשר שליטה גם בצד השני של הכותל - על ההר עצמו. אם אכן כך, שווה להזכיר לו, כעולה ותיק להר, שעמדתה הרשמית של הרבנות הראשית שהדבר אסור. את זה הוא ודאי לא מתכוון לאסור בחוק.
מלחמת מיתוג
ויכוח מוזר מתנהל עכשיו בין אריה דרעי לאיתמר בן גביר על החוק שאמור לאפשר לשניהם לכהן כשרים בלי ביקורת שיפוטית: איך לכנות אותו? בש"ס מקפידים על הצירוף "חוק בן גביר" בכל התייחסות לחוק, שנוסח וקודם כדי להחזיר את דרעי לשולחן הממשלה. בן גביר מעדיף שהמיתוג יישאר "חוק דרעי", למרות שבשיא ימי הרפורמה המשפטית ויתר יו"ר ש"ס על החקיקה רגע לפני ההצבעה בקריאה שנייה ושלישית. ההפשרה המחודשת היא לקראת הכרעה אפשרית של בג"ץ בנוגע לפיטורי בן גביר.
בניסיון להתרחק מהמיתוג המפוקפק, דרעי טוען שאינו זקוק לחקיקה כיוון שתקופת המאסר על תנאי שנגזרה עליו בהרשעתו השנייה הסתיימה, ולפי הפרשנות המשפטית שבידיו הוא כבר יכול להתמנות לשר. זה עוד יידרש מן הסתם לעמוד במבחן משפטי נוסף, אבל לא בממשלה הזאת.
דרעי בכל מקרה לא מעוניין להתמנות לשר בקדנציה הנוכחית. אולי גם לא בעתיד. הוא מרגיש שזה קטן עליו. אפילו עכשיו, כשש"ס רשמית לא בממשלה, הוא מוזמן לכל דיון ביטחוני מצומצם ומשמש כשר־על במשרדי הפנים, הדתות והבריאות. המנכ"לים הם מינויים ישירים שלו, וראשי אגפים עולים אליו לרגל כדי לקבל הוראות בנושאים שקרובים לליבו.
ליתר ביטחון, את ראשות ועדת הבריאות, שעברה מידי ש"ס לעוצמה יהודית כשהחרדים נטשו את הקואליציה, דרעי תובע עכשיו בחזרה לעצמו: ערב חוק ההסדרים יש דיונים חשובים על ההתחשבנות הכלכלית בין בתי החולים לקופות החולים. הרבה אינטרסים על השולחן והוא מעדיף לשלוט בתהליך מקרוב.
זה לא איתות על חזרת ש"ס לממשלה אלא רק שיקוף של המצב האמיתי: היא מעולם לא התנתקה ממנה. חוק הגיוס עדיין תקוע, ודרעי לא יעשה שום צעד בלי לראות שהליטאים איתו. הם עדיין מתלבטים, מחכים למסמך סופי עם הקובץ של הייעוץ המשפטי שמפרט את ההסכמות וההערות. הרבנים נעים בין אימוץ של עמדת הייעוץ המשפטי, לבין חקיקה שתתעלם מהמשפטנים, או פשוט לא לחוקק. עד שהם יחליטו, יש רק עוד דבר אחד שיכול להחזיר את ש"ס לממשלה: תאריך מוסכם לבחירות.
הנשיא מאוהב
ערב פורים הוא מועד סמלי נאה להיפרע מהמן המודרני בפרס שרוצה להשמיד את כל היהודים, אבל בירושלים מגיעים לתאריך הזה בעצבים רופפים. ההערכה בצמרת הישראלית, עדיין, היא שטראמפ יתקוף בסוף, אבל אם פורים יחלוף והתקיפה תבושש, יש מקום לדאגה. הזמן שחולף לא לטובתנו. הכוח הצבאי שצברה ארה"ב נשחק בהמתנה. הקולות המתנגדים למלחמה ארוכה בתוך הממשל מתחזקים.
מול הכוחות חסרי התקדים שנצברו באזור יודע כל קצין צעיר באקדמיה הצבאית לדקלם שהשימוש הטוב ביותר בכוח צבאי הוא לא להפעיל אותו. מה שהוגדר לאורך המו"מ ההיסטורי עם איראן "איום צבאי אמין". אבל בירושלים לא רוצים איומים אלא מעשים. כל הסכם יהיה כישלון מדיני צורב. בזה יש קונצנזוס בין נתניהו לראשי האופוזיציה.
אפרופו הדיווחים על התנגדות של ראש המטות המשולבים דן קיין לתקיפה, שהזכירה לחלק מהישראלים עימותי עבר מתוצרת מקומית בין הדרג הביטחוני למדיני, שווה להיזכר בדברים שטראמפ עצמו אמר בנאומו בכנסת באוקטובר האחרון. מי שלא איבד ריכוז בנאום הארוך שהפליג על פני זרם התודעה של הנשיא, התרשם שקיין הוא מה שמכנים במקומותינו "סוס דוהר". טראמפ סיפר בהתלהבות לח"כים כיצד ב־2018, בניגוד לעמדת בכירי הצבא שייקח כמה שנים להכריע את דאעש, קיין אמר שיספיקו שלושה שבועות. וביצע. הנשיא התאהב בו אז. כשאפילו הוא מטיל ספק ביכולת להכריע במהירות, יש לדבריו קשב גם אצל הניצים בארה"ב.
לפי גורם ישראלי בכיר, ברקע הפקפוק עומד גם המבצע האמריקאי הכמעט נשכח נגד החות'ים בשנה שעברה, שהסתיים בלי הכרעה ובהבנות שנגעו רק לכלי השיט האמריקאיים, אבל לא לירי נגד ישראל. אמנם הפעם מדובר בסד"כ אמריקאי אחר, אבל גם בצד המופגז עומדת איראן ולא המדינה התימנית החלשה.
בנאום 40 החתימות השבוע בכנסת נתניהו דיבר קצר, שלא כהרגלו, וסירב להתפלמס. טראמפ, כן כהרגלו, דיבר ארוך מאוד בנאום מצב האומה. שניהם בשנת בחירות אבל עם אינטרס פוליטי הפוך: מלחמה תשרת את נתניהו אבל תפגע בטראמפ.
גם הצהרות הרהב המשותפות אחרי עם כלביא הן משקולת. אם טראמפ בישר על השמדת הגרעין האיראני ב"פטיש חצות" וזעם על מי שניפק הערכה צנועה יותר, איך מסבירים לציבור האמריקאי את הצורך במערכה רחבה פי כמה? ואם נתניהו דיבר על הסרת האיום הקיומי של הטילים הבליסטיים, מה פשר הלחץ כעת. נותרה רק הסיבה המקורית: העזרה בדרך לעם האיראני, שלא מצביע לא בישראל ולא בארה"ב.
