בגיל 23, באחת מעבודות הדוגמנות שלה, הגיעה הדוגמנית מאיה ברששת לסט הצילומים של חברת האופנה קסטרו. הזמר אלישע בנאי, שהיה אז חלק מנבחרת הפרזנטורים, הגיע גם הוא לעוד יום עבודה אחד אחרון — ושם פגש את ברששת לראשונה, אף אחד מהם לא חשב שהמפגש הזה ישנה את חייהם. "התחלנו לדבר על מוזיקה ועל גלישה. ביום הצילום הוא לא התחיל איתי, אבל דיברנו על איזו להקה, והוא שלח לי את האלבום, וככה זה התחיל. זה היה ביום הצילום האחרון של אלישע לקסטרו. זאת אומרת, יום צילום אחד אחרי כבר כנראה לא היינו מכירים. זה היה סנכרון נפלא".
בדצמבר 2025, במהלך חופשה רומנטית באיטליה, בנאי כרע ברך והציע לה להתחתן. "אלישע ממש חשב על הטבעת, הוא חיפש כמה חודשים אבן שהצבע שלה ישתקף בעיניים שלי, שזה יהיה צבע דומה. אז זה יהלום צהוב-חום שהוא בסוף הביא מאוסטרליה, ומה שאני אוהבת בזה שהכוונה והסנטימנטליות של זה שווה יותר מהכל. כשאני עושה דברים, נגיד צילומים או הולכת לגלוש וזה, אני משאירה אותה בבית. מעולם לא היו לי תכשיטים לפני".
היום, כשהם נשואים טריים אחרי זוגיות של שלוש וחצי שנים, היא מספרת: "זה הכי אהבת תמיד בעולם. באמת, אלישע הוא החבר הכי טוב שלי, הוא האהוב שלי, הוא הבן אדם שאני הכי אוהבת להיות איתו, לא משנה איפה. הכי אני אוהבת להיות איתו בבית, לאכול ארוחת ערב ולהתחבק מול הטלוויזיה, באמת אין לי מילים לתאר את אהבת האמת הזאת".
ובכל זאת, חתונה במשפחת בנאי. אז איך זה לא היה אירוע השנה, אתם שואלים? אלישע ומאיה החליטו על אירוע קטן וצנוע מתחת לרדאר התקשורתי, עם מעט מאוד חברים ובני משפחה קרובים בלבד, שהתגלה לתקשורת אחרי ימים אחדים ותפס כותרות. כמה קטן וצנוע? מאיה אפילו לא החליפה שמלה.
"בחתונה היו ממש מעט אנשים. זה היה המשפחות המצומצמות והאנשים שהכי קרובים אלינו. ביקשנו גם מאנשים שלא יפיצו את זה הלאה. למה עשינו את זה בסוד? כי בהתחלה בכלל חשבנו להתחתן בחו"ל, רק המשפחות, ואז התבשלנו עם הרעיון והבנו שאנחנו רוצים להתחתן פה, קרוב לבית, ולעשות משהו שהוא מאפיין אותנו, את הזוג שאנחנו. זו הייתה חתונה רגילה. אוכל, טקס, חופה, חבר חיתן אותנו, חבר הכי טוב של אלישע".
איך יכולה להיות חתונה מצומצמת עם משפחת בנאי?
"עשינו רק המשפחות המצומצמות, זה היה מאוד מאוד קטן, שזה באמת הכי אנחנו. אלה החיים שלנו, האנשים שקרובים אלינו זה אנשים שהם כזה ממש על כף יד אחת".
איך המפגש הראשון עם המשפחה שלו? בכל זאת משפחה מיוחסת. היית לחוצה?
"לא, בכלל לא. הרבה פעמים אנשים שואלים אותי איך משפחת בנאי ואיך זה להצטרף למשפחה כזו, 'איך אורלי?' 'איך יובל?' לפחות עכשיו אני יכולה להגיד שהם משפחה שלי. זה לא מרגיש לי מוזר. זו משפחה, כמו כל משפחה. אני, בניגוד להורים שלי שגדלו על משינה והיו בהופעות, לא גדלתי על המוזיקה של יובל, ברור שאני מכירה שירים של משינה אבל זה לא הדור שלי, אז אולי זה פחות הרגיש לי משהו חריג. בכל מקרה יובל ואורלי מהממים, וכיף לי לדבר איתם ולהיות חלק מהמשפחה, לשבת איתם בארוחות שישי. אני אוהבת אותם כהורים של אלישע שלמדתי להכיר, בלי קשר למה שהם".
וביום מן הימים את תלדי עוד בנאי לשושלת.
"כן, יאללה. מקווה שהוא יספק את הסחורה. ברור שאנחנו מדברים על משפחה ואנחנו כמובן נקים משפחה בזמן שיהיה נכון לשנינו. אני גדלתי בבית של ארבעה אחים. מה יותר כיף מאחים, מה יותר כיף מילדים? יש בינינו פער של עשר שנים, אני חושבת שזו בסוף ההתאמה בינינו, שהיא גם ברמה הרגשית וגם ברצונות שלנו. אלישע יותר גדול, הפער קיים, אבל הוא לא באמת מורגש".
שינית שם משפחה? את מוסיפה?
"לא. נראה לי שאני נשארת כמו שאני. אני מרגישה שזה השם שלי. הילדים יהיו בנאי, כן, מסורת זו מסורת. אני לא נוגעת במסורת".
כאבים שלא עוברים
מאיה ברששת (26), שזה לה ראיון ראשון, עשתה את צעדיה הראשונים בעולם הדוגמנות כבר בגיל 16. "לא הייתי ילדה יפה", היא מעידה על עצמה. רגע לפני שהקריירה שלה המריאה, לקראת הגיוס לצבא, התגלה אצלה זן נדיר של סרטן. במפגש הראשון עם הרופא לאחר גילוי המחלה, נאמר לה: "או שאת עושה את הניתוח או שאת הולכת למות'". כל עולמה השתנה ברגע.
"רציתי להיות מדריכת אימון גופני בצבא וגם הייתי מיועדת לזה, ואז כמה חודשים לפני הגיוס גילו לי סרטן מאוד-מאוד נדיר, אולי בין הנדירים בעולם. סרקומה, סרטן בעצמות, אבל זה היה זן מאוד ספציפי".
איך גילית שיש לך סרטן?
"הסרטן שלי היה בצלעות וכאב לי מאוד. במשך שנתיים וחצי הייתי הולכת לרופאים, לא באופן קבוע, אבל כשהיה כואב במשך כמה ימים אז הייתי הולכת, ואז זה היה עובר. אמרו לי במשך שנתיים וחצי שאין לי כלום, שזה פסיכוסומטי. כמה חודשים לפני הצבא הכאבים כבר היו כמו חור בשן, וזה התגבר והתגבר. בשלב מסוים אמרתי לאמא שלי, 'אני לא יכולה לישון יותר, אני לא יכולה לעשות כלום, איך אני אתגייס לצבא?' אחרי הרבה מאוד בדיקות, שגם אותן לא הצליחו לפענח, הבינו מה יש לי".
המחשבה הראשונה כשיש לאנשים סרטן היא ישר על המוות.
"נכון. אנשים לא אומרים 'סרטן', אומרים 'המחלה', יש בזה משהו שהוא מאוד מפחיד בזה שלא אומרים את השם".
פחדת?
"ברור שפחדתי, אבל זה שהייתי יחסית ילדה גרם לי לא לחשוב על זה יותר מדי לעומק, לא להבין את המשמעויות של הדבר. בגלל שזה סרטן מאוד נדיר, הלכנו לכמה חוות דעת. שניים היו רופאים פרטיים. אחד אמר הקרנות וניתוח והשני אמר שצריך להוריד שלוש צלעות, ומשהו באינטואיציות שלי אמר לי, 'לא יכול להיות'. ואז הלכנו לרופא האחרון, שהיה רופא ציבורי, ואמר, 'מאיה, כל מה שהמליצו לך זה דברים שאין מהם דרך חזרה. אני ממליץ שנתחיל לאט-לאט, נכרות לך צלע אחת ומשם נתקדם'. ובאמת כרתו לי את הצלע ואת כל המסביב. והכל הסתדר. זה כן לווה בהחלמה קשה, אבל יצאתי מזה", היא מספרת ומציעה להראות את הצלקת.
זה מרגיש אחרת לחיות בלי צלע אחת?
"האמת שלא, זה די מגניב אפילו, אני די מחבבת את זה, זה לא משהו נראה לעין".
עם איזה תובנות על החיים יצאת מזה?
"ההבנה שקודם כל הבריאות זה הדבר הכי חשוב, זה לא משנה אם יש לי כסף, אין לי כסף, כל עוד אני בריאה. שזה הכי קלישאתי בעולם. וכן, גם שצריך ליהנות מהרגע וממה שיש".
"אני מקווה שזה ייגמר מהר"
המלחמה עם איראן תפסה גם אותה, כמו את כולם, באמצע החיים. "זו סיטואציה מאוד מפחידה. אנחנו נמצאים בשלוש שנים לא פשוטות בלשון במעטה, ולא נראה שזה הולך להיגמר. טילים נופלים, נהרסים חיים של אנשים. נפל לנו ליד הבית טיל שהשמיד מלא בניינים וגם בית של חברה מאוד טובה שלי נהרס לחלוטין. למזלנו הבית שלנו לא נפגע אבל זה ממש מפחיד. לנו אין ממ"ד ואין מקלט בבניין, אז אנחנו רצים למקלט השכונתי וזה די קשה, אז אני ואלישע נסענו לכמה ימים להורים שלי בירושלים. להיות ליד המשפחה מוריד לי את מפלס החרדה".
גם בירושלים לא ממש רגוע. איך אתם חווים את זה?
"יש הרבה אזעקות בירושלים, זה מאוד מורגש. מחלקים את הזמן בין הבית למקלט. נפילה אחת בירושלים הייתה ליד מקום העבודה של אבא שלי וגם בבית-שמש זה מאוד קרוב. אלישע כאן איתי, אנחנו עוברים את זה יחד. מבלים הרבה, משחקים הרבה משחקים עם המשפחה. אני משתדלת לא להיות כל היום בחרדה, לא לראות חדשות 24/7 ובאמת לבשל, לאפות, לשחק".
זה שיבש לך תוכניות עבודה?
"ברור. המשק סגור, אין טיסות, מקומות עבודה לא עובדים, השבוע למשל התבטלו צילומים מתוכננים, אז ברור ששיבש, כמו לכולם".
כמי שמדגמנת מגיל 16, ברששת מרגישה את ההשפעה על העבודה שלה כבר מאז 7 באוקטובר. "דוגמנות הייתה העבודה העיקרית שלי. עכשיו, קצת יותר משנתיים כבר, מאז המלחמה, כל המרקט הסקנדינבי, הצפון אירופי, שהיה אצלי מאוד חזק, והייתי טסה המון, מאוד נפגע. התחיל הייט על ישראלים בטירוף והעבודה שלי ירדה מ-100 ל-0 במקומות האלה".
בגלל האנטישמיות?
"אני לא יודעת, אבל כן היה כאילו תקופת עם עבודה ארוכה מאוד, טובה ופורה, ואז זה נגמר, אז אני די בטוחה שיש קשר למלחמה. בחודשים הראשונים הבנתי שאני צריכה לעשות גם משהו שייתן לי שנייה. איזשהו מרגוע לנפש שלי. והתחלתי לעבוד במועדון גלישה, שזה מה שאני אוהבת".
לצד העבודה במועדון הגלישה היא כבר חושבת לשלב לימודי ביוטכנולוגיה ימית. "בעצם בכל השנתיים קצת הורדתי הילוך. עדיין נשארתי דוגמנית אבל היה רגע לחשוב, להשקיע בנפש שלי, ועכשיו אני מרגישה שהכל יותר מאוזן. התקופה הזאת היא עדיין מורכבת ותהיה לעוד הרבה זמן, אבל אני כן מחליטה להשקיע יותר את כל המאמצים שלי והאנרגיה שלי בקריירה הבינלאומית, שזה גם לא בצד של האנטישמים, יותר בצד של פריז ומילאנו והיי פאשן.
"יש לי סוכנות מדהימה בפריז ומילאנו. הסוכן שלי הוא הסוכן גם של קנדל ג'נר ואירינה שייק והם מדהימים והם אוהבים אותי ואני אוהבת אותם. אבל בפעם האחרונה שנסעתי לשם, היה לי קצת קשה, אלישע הצטרף, היינו שם חודש, ואחרי שהוא חזר ונשארתי לבד והייתה לי חוויה קשה מהמקום של בדידות, שבסוף אני אוהבת להיות פה, והחברים שלי פה, והמשפחה שלי פה, והמנטליות שלי, ומאז לא נסעתי. להיות עכשיו חודשיים או שלושה באירופה לבד זה לא קל".
ועכשיו את חוזרת לזה.
"אסע ואעבוד שוב ואני מקווה שהפעם תהיה חוויה טובה יותר. יש שאומרים שדוגמנות זו עבודה מאוד קשה ואני רואה את זה כעבודה הכי טובה בעולם".
דרישות לא הגיוניות
ברששת חתומה בסוכנות Inch, שבה חתומה גם הדוגמנית הישראלית הבינלאומית סאן מזרחי שעושה חיל מעבר לים וכיכבה בקמפיינים של חברות אופנה בינלאומיות, הופיעה על שער ווג ונומרו הצרפתיים וצעדה בעשרות תצוגות עבור מותגי ענק. "סאן שברה עבור כולנו תקרת זכוכית מאוד-מאוד גדולה. מה שסאן עשתה בעולם, אני לא יודעת אם אנשים מבינים את זה, אבל היא באמת הכי ביג שיש, ובשבילנו, בנות שעובדות בזה כל כך הרבה זמן ורואות פתאום מישהי שעושה את זה, זה כזה, 'אוקיי, זה אפשרי, יאללה, בוא נביא את זה גם'. אז סאן, כל הכבוד לה, באמת. בסוף יש התמדה ועבודה קשה".
בהקשר של המידות – יש איזה אורח חיים שצריך להקפיד עליו?
"בניגוד למקומות אחרים שעבדתי בהם, כמו ספרד לדוגמה, ששם הם מקבלים אותך כמו שאתה, פריז ומילאנו זה עולם שהוא הרבה יותר קשוח, דרישות מאוד לא הגיוניות, הרבה פעמים לגבי משקל. ואני משתדלת להתייחס לזה כמו ספורטאי שמתאמן לתחרות מסוימת. כן, אז יש דרישות לא בריאות, נכונות או והגיוניות".
איך מתמודדים עם זה?
"אני מלווה בתזונאי, תמיר, שעובד איתי. אין מה לעשות, לפעמים זה באמת תופס אותך במקום שאתה לא מקבל את התצוגה, כי אתה טיפה מעל מה שהיו רוצים, וזה מבאס, אבל לפעמים גם אתה מבין שזה בסדר, יבוא משהו אחר. במקרה שלי אני יותר אוהבת לאכול מאשר לא לאכול, אז זה הקושי האישי שלי בתוך הדבר הזה".
