אחד מבכירי המערכת המשפטית נפגש לאחרונה עם חנמאל דורפמן, ראש המטה של השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר. הוא ביקש לשכנע אותו שחוק עונש המוות למחבלים, שמפלגת עוצמה יהודית מקדמת, הוא לא רעיון מוצלח כל כך. עונש מוות הוא לא יהודי, לא ערכי, לא אחראי, לא מועיל, אמר. שום נימוק שהביא לא הזיז את דורפמן מדעתו. "אתה יודע", אמר בסוף איש מערכת המשפט. "יש 300 נוח'בות שיושבים אצלנו ויש ראיות שהשתתפו בטבח ב-7 באוקטובר. תאר לעצמך את התמונה: 300 עמודי תלייה, ומכל אחד מהם משתלשל תלוי".
דורפמן השתתק לרגע. "זה באמת לא יהיה כל כך אסתטי", הודה.
השיח הזה ממחיש עד כמה עמוקה התהום בין השלטון הנוכחי לקודמיו. אלה ישראלים אחרים: כל הארץ להם גרדום. הקואליציה מתכוונת להכשיר בשבועות הקרובים שלושה מהלכים שאם יעברו, תהפוך ישראל מדמוקרטיה לרודנות. את זה לא אנחנו אומרים, אלא בכירי מערכת המשפט. זה דרמטי; זה היסטורי; זה מפחיד.
בספטמבר 2023, בדיון על ביטול עילת הסבירות, אמר נשיא בית המשפט העליון יצחק עמית משפט שהפך למכונן: "דמוקרטיה מתה בשורה של צעדים קטנים". האזהרה מאז מתגשמת עכשיו, והצעדים רק נראים קטנים. הקורא החשדן ישאל, על מה הבהלה? איך זה ישפיע עליי? הרי הקפה שאני שותה בבוקר יהיה אותו קפה; הילד ילך לבית הספר עם אותו כריך; החופשה בתאילנד תהיה אותה חופשה. הקורא החשדן צודק, זמנית: הקפה מהביל גם בדיקטטורות.
אלה שלושת המהלכים שלדעת גורמי משפט יביאו את המשטר בישראל לנקודת אל-חזור: הראשון, לפי הסדר הכרונולוגי, הוא הפיכת המחלקה לחקירת שוטרים לגוף פוליטי; השני, פיצול תפקיד היועץ המשפטי לממשלה; השלישי, השלמה של בית המשפט העליון עם המשך כהונתו העבריינית של בן גביר במשרד שמופקד על אכיפת החוק. חודש מארס עשוי להכריע אם הממשלה בישראל פועלת תחת מגבלות, או שהכל מותר לה, כולל הכל.
המהלך לחיסול מח"ש התחיל במסע נקם של אחד, משה סעדה, סגן ראש מח"ש, שפרש בסקנדל מהארגון. ההתקפות של סעדה על המערכת השתלמו לו: הוא נבחר לכנסת ברשימת הליכוד. סעדה החליט, כמו חניך קורס הטיס בבדיחה הישנה: אם אני לא חוקר שוטרים, אף אחד לא יחקור שוטרים. הוא ניסח הצעת חוק פרטית שמוסרת את המינוי של ראש מח"ש לידי ועדה פוליטית. לצידו של הראש יעבוד "הממונה", שתפקידו יהיה להחליט על סדר העדיפויות בחקירות. טרם הוחלט מי ימנה אותו, האם שר המשפטים, פוליטיקאי או ועדה שימנה השר. המחלקה לחקירות שוטרים תעבור מכפיפות לפרקליטות לכפיפות לשר: השר יחליט איזו מכונית יקבלו הבכירים במח"ש ואיזה טלפון נייד יקבלו. הם יידעו היטב מאיזה צד של הפרוסה מרוחה החמאה שלהם.
מעשית, זה טקס הקבורה של חקירות שחיתות. חוקר במשטרה יצטרך להיות מטורף כדי להציג שאלות נוקבות, תחת אזהרה, למקורב לשלטון. לא רק שחיתות: השוטרים יוכלו להתעמר במפגין נגד הממשלה, להפשיט אותו עירום או להשפיל אותו ברבים ולדעת שהם חסינים מחקירה, אבל הם ייזהרו מלטפל במפגינים בעד השלטון גם כשהם נוקטים מעשי בריונות בשיטת מרדכי דוד או רמי בן יהודה. זה קורה במידה רבה כבר עכשיו, בגלל רוח בן גביר, בגלל חולשת המפכ"ל, בגלל האווירה הציבורית. ועם זאת, מח"ש, תחת הפרקליטות, עדיין פועלת, עדיין חוקרת שוטרים. הדוגמאות הבולטות הן קובי יעקובי, נציב בתי הסוהר ולובש המדים הקרוב ביותר לבן גביר, שנחשד בחבלה בחקירה; ראש להב 433 ניצב מני בנימין, שנחשד בשחיתות; ונצ"מ אבישי מועלם, מפקד הימ"ר במחוז ש"י, שנחשד בשיבוש. חוק סעדה ישים לחקירות קץ.
הכוונה לגמרי פוליטית, לגמרי שקופה. "בעזרת השם נמנה לראש מח"ש איש ערכי, ימני וישר", הצהיר סעדה. במערכת המשפט מסכמים את החוק שלו בחמש מילים: "מח"ש תהיה המחלקה לחיסול חקירות".
עמית וסולברג בחזית אחת
המהלך השני הוא ריסוק תפקיד היועץ המשפטי לממשלה באמצעות פיצולו. על פיצול התפקיד מתנהל ויכוח זה עשרות שנים. כל ממשלות ישראל התלוננו על הכוח העצום שנותנת המדינה לפקיד אחד, אמנם פקיד שהן מינו. היו גם מומחי משפט שדעתם לא הייתה נוחה מריכוז הכוח. ויכוח היה; פיצול לא היה. החשש מבית המשפט העליון, אולי גם הכבוד כלפיו, הכריע. אחד מראשי הממשלה שבלמו את תוכניות הפיצול היה בנימין נתניהו.
עד שהוגשו נגדו כתבי אישום. המפגש בין מצוקתו האישית של נאשם לאמביציות של לוין ורוטמן הוליד הצעת חוק שלוקחת את הפיצול למחוזות המהפכה. גורמים במערכת המשפטית משוכנעים שהחוק יהפוך את מוסד התביעה לחייל בשירותו של השלטון.
שמחה רוטמן, כיו"ר ועדת החוקה של הכנסת, משקיע ימים ולילות בגיבוש הצעת החוק. המגמה אחת, אבל הפרטים משתנים מדי יום. ביום ראשון, למשל, הוצע לבטל כליל את תפקיד פרקליט המדינה. סמכויותיו יועברו לתובע הכללי, משרה חדשה, שתהיה מופרדת לגמרי מתפקיד היועץ המשפטי לממשלה. היועמ"ש, שעומד היום בראש התביעה, יורחק ממנה. הוא ייתן עצות לממשלה שהיא לא תחויב לקבל. הוא ידבר ללמפה.
התובע הכללי יתמנה בתהליך שיהיה בשליטת שר המשפטים. בנוסף, יקום גוף חדש שיפקח על ההחלטות שלו להגיש כתבי אישום נגד אישי ציבור. אם יתפרע, יפוטר. הציפייה תהיה שיכבה, או ידחה, חקירות שאינן נוחות לשלטון. קטארגייט, למשל. כתבי אישום לא יוגשו, אלא אם מדובר בנאשמים שמתנגדים לשלטון. ראש הסגל בלשכת ראש הממשלה יוכל לומר, כמו שמיוחס לצחי ברוורמן, שהוא יכול לכבות חקירה – ולכבות אותה בפועל.
המהלך השלישי הוא בג"ץ בן גביר. במערכת המשפטית מצטערים היום על שלא בלמו את מינויו לשר לביטחון פנים כאשר הוקמה הממשלה. הפרקליטות הגנה על המינוי בבג"ץ בכפוף להסכם שעשתה איתו היועצת המשפטית לממשלה. ההסכם אסר על התערבות שלו במינויים מעבר למה שמתיר החוק ועל התערבות שלו בהחלטות מבצעיות בשטח – הפגנות, למשל – ובחקירות. בן גביר בחר לצפצף. בכל מצב הוא ייצא מנצח: גם השליט את רצונו על המשטרה וגם נתפס על ידי בוחריו כלוחם ללא חת בממסד המשפטי.
לבג"ץ הוגשו עתירות נגד המשך כהונתו בממשלה. היועצת המשפטית לממשלה בחרה בפתרון ביניים: יש להעביר אותו מכהונתו במשרד לביטחון לאומי, אבל הוא יכול לכהן כשר במשרדים אחרים. התשובה שלה, באמצעות מחלקת הבג"צים, הייתה מפורטת באורח חריג. היא כללה 20 מקרים שבהם בן גביר נהג לכאורה בניגוד להסכם שחתם ולפסיקות בג"ץ.
לממשלה כל זה לא מפריע. נתניהו הבטיח לבן גביר שיעמוד מאחוריו. במקביל, הקואליציה שלפה מהקפאה הצעת חוק שהוכנה בתחילת המהפכה המשטרית עבור אריה דרעי כדי שיוכל לשוב ולהיות שר, ונגנזה מחמת הבושה. החוק מבטל את הלכת דרעי-פנחסי. שרים יוכלו לכהן גם אם הם נאשמים או חשודים בפלילים. אם החוק יעבור, הנהנים, נוסף לבן גביר, יהיו דרעי ונתניהו.
ב-24 במארס אמור בג"ץ לדון בעתירות. הממשלה, באמצעות עורכי הדין הפרטיים ששכרה, תפנה בעיקר לשופטים השמרנים. מדובר, הם יאמרו, באקטיביזם שיפוטי מתיר רסן. בן גביר לא נאשם בפלילים, הם יאמרו. בג"ץ לא יכול להתערב בכהונה של שר גם אם מעשיו לא מוצאים חן בעיניו. מבקשים מכם לנהוג באקטיביזם חסר רסן.
נציגי היועצת יציעו לשופטים לראות את התמונה הגדולה: ממשלה מורדת, פורקת עול. לא אקטיביזם שיפוטי עומד בפני בג"ץ אלא להפך – שמירת הסדר הקיים. שופטים שמרנים כמו משה לנדוי ומאיר שמגר היו פוסקים נגד בן גביר.
בדיונים טעונים כאלה שופטים נוטים להיאחז בפרוצדורה. כך בכל העולם – כך גם כאן. הפרוצדורה מחלצת אותם מדיון ערכי, שנוי במחלוקת פוליטית. אבל יש לשופטים עוד נטייה מובנית: להסתפק במה שמונח לפניהם – במקרה, לא במגמה; בשברים, לא במכלול. האווירה המתלהמת ברחוב, ברשת, גם היא פקטור. שופטים חוששים.
כל הנימוקים האלה עובדים לטובת בן גביר. אבל כמו שלימדה ההחלטה של בג"ץ, פה אחד, בדצמבר, לפסול את הדחת היועצת המשפטית לממשלה – השופטים, כולל השמרנים שבהם, מבינים שהם לא יכולים לעמוד מנגד. לא חוצפתו של שר אחד עומדת לדיון, אלא מהפכה. בהתנהלות שלה הממשלה מציבה את השופט עמית ואת השופט סולברג בחזית אחת.
ובינתיים, אנשים נרצחים
ביום ראשון התייצבו היועמ"שית גלי בהרב-מיארה, פרקליט המדינה עמית איסמן וצוותיהם בלשכת ראש הממשלה. הם זומנו לדיון בפרשת הרוגלות – התוכנות שמאפשרות לגורמי האכיפה לחדור לקרביים של כל אזרח. משטרת ישראל אולצה להפסיק להשתמש בתוכנות בעקבות תחקיר בעיתון "כלכליסט" שחשף שימוש מופקר, ללא סמכות, בטכנולוגיה הזאת.
בהרב-מיארה גיבשה הצעת חוק שמתירה למשטרה להשתמש ברוגלות בתנאים מגבילים. החקיקה הפכה לאקוטית בשנה האחרונה, בגלל השתוללות ארגוני הפשע בחברה הערבית. החוק שהציעה מתיר שימוש ברוגלות לפענוח פשיעה חמורה, כולל שחיתות שלטונית חמורה; במילה אחרת – שוחד.
שר המשפטים יריב לוין דרש להוציא את הסעיף מהחוק. היועצת עמדה על דעתה: שוחד ייחקר. בחברה הערבית התפלצו: בגלל ריב בין שניים שחולקים אותה קומה במשרד המשפטים, נרצחים אנשים. מצד אחד, המשטרה טוענת שהדבר היחיד שמפריד בינה לבין הדברת הפשיעה הוא הרוגלות; מצד שני, החוק תקוע.
אנחנו יכולים לבשר לקורא שהאמת שונה: בהרב-מיארה הבהירה לממשלה שאמנם, היא לא ויתרה על דרישתה, אבל הממשלה יכולה לקדם כרגע את החוק כרצונה, בלי חקירת השחיתות. עובדה היא שהממשלה מקדמת חוקים אחרים – חוק ההשתמטות, למשל, או חוק התקשורת, למרות התנגדותה. במילים אחרות, לא היא מעכבת את החוק. זה לא מפריע לשופרות הממשלה להמשיך להאשים את היועמ"שית ברציחות בחברה הערבית.
הדיון בממשלה לא התקיים: כאשר הגיע ראש אגף החקירות במשטרה, ניצב בועז בלט, לחניה, אמר לו הש"ג שהוא ואנשיו לא ברשימה. בלט הלך לענייניו, ואז המפכ"ל דני לוי הבין שעשו לו תרגיל, עשה סיבוב פרסה וחזר ללשכתו. נציגי הפרקליטות, מבהרב-מיארה ומטה, הבינו מה שהבין המפכ"ל: אי-אפשר לקיים דיון בחוק בלי השתתפות של קציני המשטרה שמופקדים על ביצועו. הם חזרו למשרדיהם.
בן גביר סיכל את הדיון משום שניצב בלט לא בא לו טוב בעין: הוא לא מאפשר לשר להתערב בחקירות. מעבר לזה, הפשיעה בחברה הערבית לא ממש מעניינת את הממשלה. יש לה חוקים אחרים בראש.
בלחיצת כפתור
בהרב-מיארה נחשבת למקורבת מאוד לזרועות הביטחון. הימין מייחס לה קרבה משום שבעלה המנוח עבד שם; השמאל מייחס לה קרבה משום שבדעותיה היא ביטחוניסטית: הגיבוי שנתנה לצה"ל ולשב"כ במהלך המלחמה היה חריג, גם בהשוואה למלחמות קודמות.
אחת לחודש מגיע ראש השב"כ אל לשכתה ומדווח בפירוט מלא על כל מה שקורה ונוגע לתחום המשפט: הפעלת אמצעים מיוחדים בחקירות, למשל, האזנות סתר, מעקבים אחר יהודים וערבים. הנוהל מתקיים גם בתקופת כהונתו של דוד זיני, הראש החדש, אבל ספק אם האמון הוא אותו אמון.
האמצעים הטכנולוגיים שבהם מחזיק השב"כ הופכים את האמון לקריטי. ראש השב"כ צריך להיות אדם ששולט ביכולות השירות ומקפיד על המגבלות בשימוש בהן. זכויות האזרח הבסיסיות, הזכות לחופש, לפרטיות, לתנועה, לביטוי, תלויות בלחיצת כפתור. לפעמים ראש השב"כ צריך לומר לא לראש הממשלה. יורם כהן, נדב ארגמן ורונן בר, שלושת ראשי השב"כ האחרונים, ידעו לומר לא. זיני עדיין לא שם: הוא בא מעולמות אחרים.
הנאשם הוא רמבו
אף אחד מקברניטי המהפכה המשטרית לא חי יום אחד תחת דיקטטורה: לא נתניהו, לא לוין, לא רוטמן, לא בן גביר, לא סמוטריץ'. אין להם מושג. הם פועלים כאילו יישארו בשלטון לנצח: חלק מהציבור יאהב את המשטר החדש; חלק ישלים. אחרים יארזו וילכו.
מערכת המשפט לא צדקה תמיד בהחלטותיה. הייתה יוהרה, אולי אפילו התנשאות, בביטחון שלה שהיא צודקת בכל. לא כל הפסיקות היו נכונות, לא כל ההתבטאויות הרטוריות, לא כל המינויים. בוויכוח על ליברליות מול שמרנות, אקטיביזם מול ריסון, אף צד לא זכה לניצחון המוחלט. הוויכוח הזה מאחורינו, אומרים גורמים במערכת המשפטית. הוא לא רלוונטי יותר. הדיקטטורה בפתח.
הסימן הראשון לדיקטטורה הוא השעבוד של זרועות המדינה, מהרוב בכנסת עד לשוטר בניידת, לאינטרסים של השליטים. הדוגמה הבוטה הייתה הניסיון של נתניהו להשיג מראש השב"כ רונן בר חוות דעת ביטחונית שנועדה לבטל את משפטו. האישי משתלב בכללי. הממשלה פועלת בהנחה ששרידותה חשובה מצורכי המדינה: חוק ההשתמטות, למשל; חוק בתי הדין הרבניים ועוד חוקים והצעות חוק; מיליארדים מועברים לכספים קואליציוניים; השחיתות מולבנת. השלטון עסוק קודם כל בעצמו, באינטרסים שלו, באילוצים שלו. הישראלים מעניינים אותו פחות.
הסימן השני הוא אובדן האיזונים והבלמים בתוך השלטון: הפקידות המקצועית מושפלת, מפוחדת וחסרת אונים; התפקידים שהיא נושאת בהם, הכוח שהיא מחזיקה, מתרוקנים מתוכן. מה שקורה באיו"ש מלמד על ממדי השינוי: הממשלה מרשה לעצמה לפעול באי-חוקיות, במה שנחשב בחוק הבינלאומי לפשעי מלחמה. כאשר שואלים גורמי אכיפה איך הם מרשים לזה לקרות, הם אומרים, כשלא מדווחים לנו מה קורה, אנחנו לא יכולים לפעול. לא רק כלי הענישה נשברו – נשברו גם כלי הדיווח.
משפט נתניהו הוא דוגמה מסוג אחר לאובדן הבלמים: הציבור רואה יום-יום איך שופטים מתבטלים מפני רצונותיו של הנאשם ועורך דינו, מפני גחמותיו. הנאשם אולי בצרות מבחינת הראיות, אבל בבית המשפט הוא רמבו. כך לא מתנהל משפט במדינת חוק.
הסימן השלישי הוא הפחד. הישראלים לא ידעו פחד בתוך ביתם: הביטחון היה חלק מהגאווה שלהם במדינה, מהנכונות שלהם להקריב עבורה כל כך הרבה. אבל גם זה מתחיל להשתנות: מכונת הרעל מפחידה; אנשים חוששים מאלימות השוטרים, גם מאלימות בריונים תומכי ממשלה. לא רק ערבים מהססים לפני שהם מטלפנים למשטרה.
במצבי חירום ממשלות דמוקרטיות חותרות להסכמה לאומית. כך היה בבריטניה במלחמת העולם השנייה; כך היה בישראל ערב מלחמת ששת הימים. בישראל של היום המגמה שונה: ההכנות למלחמה רק מאיצות את המהפכה. חירום, קיטוב ובחירות הם שילוב מנצח. מצב החירום מסיט את תשומת הלב ומדכא ביקורת. החירום טוב לבחירות. הוא גם נימוק טוב לדחות או לשבש בחירות, אם במקרה, בדרך לעולם החדש, המופלא, הדמוקרטיה תרים פתאום את ראשה.
