מאומה שגורשה מארצה, נדדה בעולם במשך כ-2,000 שנה ושילמה מחיר דמים כבד על היעדר ריבונות ניתן היה לצפות שלפחות דבר אחד יעמוד בבסיס שיבתה לעצמאות: תפיסת ביטחון לאומי כתובה, סדורה ומתעדכנת, שתבטיח שזה לא יקרה שוב. בפועל, מאז הקמתה, מדינת ישראל מעולם לא אימצה תפיסת ביטחון לאומי רשמית, כוללת ומחייבת. היו מסמכים, ועדות ותובנות אך לא מצפן אסטרטגי לאומי אחד, המחבר בין צבא, חברה, כלכלה, זהות וריבונות. היעדר המצפן הזה אינו עניין תיאורטי. הוא גבה מחיר כבד, שהתפוצץ באכזריות ב-7 באוקטובר.
מתוך ההבנה הזו גיבשנו בתנועת הביטחוניסטים תפיסת ביטחון לאומי חדשה לישראל. לא עוד מסמך צבאי צר, אלא תפיסה אינטגרטיבית הרואה בביטחון פרויקט לאומי כולל, לדורות. החידוש המרכזי בתפיסה שאנו מציעים אינו תוספת טכנית כזו או אחרת, אלא שינוי עומק בהבנת הביטחון עצמו: ביטחון לאומי נבנה מהפנים החוצה. חוסן חברתי, זהות, אמון במוסדות המדינה, צדקת הדרך ותחושת שליחות אינם עניינים שוליים, הם תנאי יסוד ליכולתנו להרתיע, להכריע ולנצח. אלה עיקרי התוכנית: משולש בן-גוריון - הרתעה, התרעה והכרעה - שאליו נוספה עם השנים גם סוגיית ההתגוננות, נותר רלוונטי גם היום. למעשה, כל ארבעת העקרונות הללו נכונים כמעט לכל מדינה. אפשר היה להחיל אותם גם על אוקראינה ערב המלחמה עם רוסיה: הרתעה שלא הספיקה, התרעה שהתבררה כחלקית, צורך בהכרעה ולצידם חשיבות מכרעת להתגוננות. היקף השמדת מתקני החשמל והזיקוק באוקראינה ממחיש היטב מה קורה כאשר ההגנה על תשתיות קריטיות אינה מספקת. אלא שכאן בדיוק טמון ההבדל: אם אותם עקרונות בסיסיים תקפים כמעט בכל זירה, הם אינם יכולים לבדם להגדיר תפיסת ביטחון לאומית לישראל.
1 צפייה בגלריה
מערכת כיפת ברזל. ישראל חייבת להגן על עצמה בכוחות עצמה | צילום: שאטרסטוק
(Hamara, Shutterstock)
ישראל אינה עוד מדינה, יש לה גיאוגרפיה ייחודית: מותניים צרים, מדינה ברוחב כ-70 ק"מ מהים לירדן, היעדר עומק אסטרטגי, אוכלוסייה אזרחית היושבת סמוך מאוד לקווי המגע ותלות גבוהה בנתיבי ים. לישראל מציאות דמוגרפית מורכבת ואתגרי משילות פנימיים. ולישראל ייעוד לאומי ייחודי, מדינת הלאום של העם היהודי, שקמה לאחר אלפיים שנות גלות ומבקשת לממש חזון ציוני של קיבוץ גלויות ושיבה לריבונות. תפיסת ביטחון שאינה מבטאת את הייחוד הזה מחמיצה את לב העניין.
במקום ראייה של חזיתות נפרדות, אנו מציעים מבט מערכתי אחד: ארבע מערכות ליבה שלובות זו בזו. הראשונה: המערכה על ההגמוניה האזורית מול הציר השיעי בהובלת איראן ושלוחותיו, ולצידה איום אפשרי מתפתח של ציר סוני רדיקלי. השנייה: המערכה על הריבונות במרחב שבין הים לירדן, טרור פלסטיני, נשק בלתי חוקי בהיקפים עצומים, פשיעה מאורגנת, בנייה בלתי חוקית ואתגרי משילות. השלישית: המערכה על הדה-לגיטימציה והאנטישמיות בזירה הבינלאומית. הרביעית: המערכה על הרוח, הזהות וצדקת הדרך של עמנו והצורך במצפן משותף המבוסס על ערכי היהדות והציונות.
אלה אינן זירות נפרדות, הן מזינות זו את זו. פגיעה בחוסן החברתי מחלישה הרתעה. אובדן משילות פנימית מקרין החוצה. כרסום בלגיטימציה מצמצם חופש פעולה צבאי. לכן נדרשת אסטרטגיה לאומית אחת, לא אוסף תגובות נקודתיות.
מאסון לתור זהב חדש
אחד החידושים המרכזיים שאנו מדגישים הוא עיקרון המניעה - יוזמה התקפית מוקדמת, עד כדי מלחמה, כדי למנוע התבססות איומים שוברי שוויון: גרעין איראני, מערכי טילים מדויקים וצבאות טרור על גבולותינו. הלקח ברור: לא די לנהל מערכה מתמשכת מוגבלת. יש לעקור איומים מהשורש. מעל הכל עומדת ההכרעה, שבירת כוחו המאורגן של האויב עד שאינו מסוגל עוד לנהל מערכה משמעותית. בלי חתירה לניצחון ברור, ההרתעה נשחקת.
התפיסה מחזירה למרכז גם את רעיון "צבא העם" ו"האומה המגויסת". צה"ל אינו רק צבא - הוא מנגנון חברתי מאחד. לכן יש לחזק את שירות החובה, להרחיב השתתפות, לבצר את מערך המילואים ולהקים משמר לאומי רחב. הצורך באומה מגויסת מחייב מתווה שבסופו כלל חלקי החברה הישראלית יישאו בנטל וישרתו בשירות צבאי או לאומי משמעותי. צורכי הביטחון המיידיים ובטווח הבינוני מחייבים גיוס חרדים בהיקף רחב, תוך הבנה שמדובר בתהליך מדורג, מותאם ומכבד אך מחייב ובלתי נמנע. הרחבת מעגלי השירות אינה רק שאלה של שוויון חברתי, אלא תנאי יסוד לחוסן הלאומי, ללכידות הפנימית וליכולתנו לעמוד באתגרים הביטחוניים של השנים הקרובות.
במקביל, ההתיישבות חוזרת להיות מרכיב ביטחוני: ההתיישבות בגליל, בנגב, באזורי הספר וביהודה ושומרון אינה רק ערך ציוני, אלא מכפיל כוח היוצר שליטה במרחב, עומק אסטרטגי וחופש פעולה. ביהודה ושומרון נדרשת חתירה להסדרה מדינית ארוכת טווח המשלבת ריבונות ישראלית באזורים נרחבים וחיוניים לביטחון הלאומי, לצד ניהול עצמי פלסטיני הנשען על מבנים חמולתיים ואזוריים תוך שמירה מלאה על חופש הפעולה הביטחוני של ישראל. תפיסת ביטחון לאומי רלוונטית מחייבת הכרעות מדיניות שיבטיחו את ביטחוננו לדורות.
גם העלייה והדמוגרפיה נתפסות כנכסים אסטרטגיים. יש לנו חלון הזדמנויות היסטורי להעלות המוני יהודים בשנים הבאות. במדינה קטנה, מוקפת איומים, שאלת האוכלוסייה היא שאלת ביטחון. עידוד עלייה ופיזור התיישבותי בפריפריה ובאזורי הספר הם חלק ממערך ההגנה הלאומי.
בזירה המדינית אנו מציעים מעבר מתלות בסיוע אמריקאי לשותפות אסטרטגית מלאה, הרחבת מעגל הבריתות והעמקת הסכמי שלום מתוך עוצמה. לצד זה, אנחנו חייבים יכולת להגן על עצמנו בכוחות עצמנו. עיקרון זה הוא אבן היסוד של קיומנו. לבסוף, אנו קוראים לעיגון תפיסת הביטחון בחקיקה וליצירת מנגנון עדכון קבוע, כדי להבטיח רציפות אסטרטגית בין-דורית מעל לממשלות מתחלפות. ביטחון לאומי אינו מסמך חד-פעמי, הוא תהליך מתמשך של למידה והתאמה למציאות משתנה.
7 באוקטובר היה שבר עמוק אך גם קריאת השכמה. לישראל יש הזדמנות להפוך אסון כבד לתחילתו של תור זהב חדש, אם נאמץ תפיסה אמיצה וברורה: ביטחון שהוא לא רק נשק וגבולות, אלא גם עם זהות ומצפן ציוני. זהו הזמן למצפן לאומי חדש.
תת־אלוף (במיל׳) אמיר אביבי, יו"ר הביטחוניסטים
