בשעה 19:45 פרץ הכוח הקדמי של יחידת "פרא" אל חדר האוכל של ישיבת רגבים, שבו הוחזקו בני הערובה. בדרך לשם חלפו לוחמי המילואים על פני לוח הזיכרון לבוגרי הישיבה, בהם סמ"ר נריה בן-דוד ז"ל, מפקד בגדוד ההנדסה 603, שנפל בבארי ב-7 באוקטובר.
ל', אחיו של נריה, הוא לוחם בפרא, יחידת ההתערבות המיידית (ית"מ) של אוגדת הבשן. בבוקר השבת ההיא היה נריה בקו בדרום הר חברון. "הוא קפץ דרומה עם המג"ד שלו", מספר ל', בן 26. "והם נלחמו בצומת יד מרדכי, בנתיב העשרה, בעלומים. בסוף הגיעו לבארי. אחי הציל הרבה משפחות וחיסל לא מעט מחבלים".
כמעט 300 ק"מ מפרידים בין רמת הגולן לקיבוצי העוטף. את המרחק הזה עשה באותו בוקר סא"ל (במיל') י', אז משוחרר טרי משירות קבע וכיום מפקד יחידת פרא. בן 38, אב לחמישה, תושב חיספין, גדל בדובדבן ועבר לאחת היחידות המבצעיות של אמ"ן. "יצאתי מהבית בתשע בבוקר, התחלתי להתגלגל דרומה ובצהריים חברתי לדובדבן בכפר עזה", הוא משחזר.
בקרב על שכונת הדור הצעיר נפל רס"מ (במיל') עמרי מיכאלי ז"ל, לוחם ותיק בדובדבן. "עמרי ואני היינו יחד ביחידה", מספר סא"ל י'. "ביוני 2024 נולד הבן החמישי שלי. החלטנו, אשתי ואני, שאת הברית נעשה בכפר עזה, ושהסנדק יהיה מיקי, אבא של עמרי. גם רינה, אמו, הייתה איתנו. קראנו לילד ניר עוז".
בחודשים הראשונים לחם י' בעזה עם דובדבן. ואז, בפברואר 2024, פנה אליו קצין ההגמ"ר של אוגדת הבשן (210) ואמר לו: "מקימים יחידה חדשה ברמת הגולן ומחפשים מפקד". סא"ל י' הרים את הכפפה.
"בעקבות 7 באוקטובר נולדה תוכנית 'משיב הרוח', שמטרתה לחזק את מערך ההגנה המרחבית בכל הגזרות", מספר סא"ל נ', קצין ההגמ"ר האוגדתי. "במסגרת זו הפכו את כיתות הכוננות בישובים למחלקת הגנה, שהיא יחידת חי"ר לכל דבר. בנוסף הוחלט להקים בכל אוגדה מרחבית ית"מ, יחידת תגובה מיידית".
זמינות, מחויבות וכשירות
היחידה הפכה למבצעית בספטמבר 24'. כל הלוחמים והמפקדים שלה הם תושבי רמת הגולן, יוצאי יחידות מיוחדות וסיירות, וגם גדודי חי"ר רגילים. כיוון שמדובר בגזרה ענקית, הפלגות והצוותים מחולקים על פי מקום מגוריהם: דרום הרמה, מרכז הרמה ומעלות הרמה. לצד אלה פועל "צוות רומא", המורכב מלוחמים בעלי כשירויות מיוחדות.
"הטייטל המוביל זה הלוחם המקומי, ויש לזה כמה יתרונות", מסביר מפקד היחידה. "הדבר הראשון זו הזמינות: להגיע כמה שיותר מהר. הדבר השני זו המחויבות – אתה מגן על הבית. והדבר השלישי זו ההיכרות עם השטח ועם האוכלוסייה. ראינו את זה ב-7 באוקטובר בעוטף, כשרוב המידע הגיע מהתושבים ומקבוצות ווטסאפ קהילתיות".
הצורך בזמינות משפיע על שגרת היום-יום של הלוחמים. "יש לנו שבצ"ק (שיבוץ קרבי) מתעדכן", מסביר סרן ע', מפקד צוות. "בכל בוקר אנחנו מעלים סקר שכל אחד מסמן בו איפה הוא נמצא".
רס"ן ע', בן 34 מקצרין, אב לארבעה ומדריך במכינה קדם-צבאית, היה לוחם בדובדבן. בשנה הראשונה למלחמה שירת במילואים כקצין בחטיבה 5 ולחם בצפון הרצועה. "יום אחד נכנסתי עם הבת שלי לגן, והרבש"ץ של קצרין, שגם בתו באותו גן, שאל אותי אם שמעתי שמקימים יחידה חדשה בגולן וחיבר אותי לסא"ל י'. ד' הסמל שלי ואני היינו בפורום ההקמה".
ד', בן 42 מהמושב כנף, אבא לשלושה, שירת במילואים בחטיבת יפתח, ולפני המלחמה עבר ליחידה לאיתור נעדרים. ב-7 באוקטובר היה בארצות-הברית, וכעבור כמה ימים חזר לארץ והתגייס למילואים.
"אחרי שיצאתי מהלם הבנתי שחייבים להקים יחידה כזאת בגולן", מספר ד'. "הסתובבתי עם הרעיון הזה, דיברתי עליו עם אנשים, עד שמישהו אמר לי שכבר מקימים כזו יחידה ונתן לי את הטלפון של סא"ל י', התקשרתי אליו ואמרתי: 'אני לטובתך בכל מה שצריך'. ב-7 באוקטובר הייתי בלחץ כי ידעתי שהמשפחה שלי פה ואם יקרה משהו גם בגולן, אין מי ששומר עליה. היום אני יודע שגם אם יקרה משהו, ואני לא בארץ, יש מי שישמור עליהם".
פעילות מעבר לגבול
גם ראש המועצה האזורית גולן, אורי קלנר, ישן היום טוב יותר בלילה. אבל הוא לא שאנן. "האויב חכם", אומר קלנר. "חמאס בנה הונאה אסטרטגית במשך שנים, וייתכן שהשלטון בסוריה עושה את זה עכשיו. ישראל צריכה להעמיק את הקשר עם הדרוזים בסוריה, ולהישאר בכתר החרמון ובמרחב החיץ. חשוב לי לומר שאני מתנגד לחלוטין לפעילות של אנשים הזויים שפורצים את הגדר ועוברים לצד השני כביכול בשם ההתיישבות. הם לא מייצגים אותנו".
לפני שנבחר לתפקיד שירת קלנר כסגן מפקד חטיבת הצנחנים 55. "בבוקר 7 באוקטובר יצאתי מהבית ברמת מגשימים והגעתי לימ"ח. בדרך הקפצנו את החטיבה ולקראת שש בערב נכנסנו ללחימה בכפר עזה, 330 לוחמים מצוידים מכף רגל ועד ראש. חילצנו עשרות משפחות מהבתים".
בימים שלאחר מכן עסקה החטיבה באיתור ובפינוי גופותיהם של 62 נרצחי כפר עזה. "ביום שני הכנסנו לקיבוץ צוות מיוחד כדי לאתר את סמ"ר אופיר שושני ז"ל, שגרה בדור הצעיר", מספר קלנר. "ראיתי אותה שוכבת על המיטה ולצידה בחורה נוספת. רק בדיעבד נודע לי שזו הייתה סיוון אלקבץ ז"ל. זו תמונה שלא אשכח בחיים. באותו רגע אמרתי לעצמי: אני לא אתן שדבר כזה יקרה ברמת הגולן. לעולם לא עוד".
באותו זמן ל' התאמן עם חבריו לחטיבה 551 לקראת כניסה לרצועה. חמישה ימים אחרי נפילת אחיו נריה ניגש אליו המ"פ ומסר לו את הבשורה הקשה. "התלבטתי אם בכלל לצאת ללוויה. משפחות שלמות נרצחו וצריך להילחם. בסוף החלטתי לצאת".
ל' חזר ליחידה ולעזה, אבל אחרי התייעצות עם הרב שלו החליט לעזוב את 551. "הייתי מבואס שהחברים שלי נלחמים ואני לא", הוא מספר, "אחרי כמה זמן התקשר אליי רס"ן ע', שהיה המדריך שלי בישיבת רגבים, וסיפר לי על יחידת פרא. אמרתי: 'טוב, ננסה'".
חלק מלוחמי פרא עברו את גיל הפטור. למשל ע', בן 48, אב לשלושה ממושב אניעם. "7 באוקטובר תפס אותי בריצה בדרום הגולן", הוא נזכר. "רצתי בחזרה הביתה, התרכזנו כולם במרכז היישוב והתחלנו להניע הקמה של כיתת כוננות. אחרי שנה, כשכבר הייתה לנו מחלקת הגנה מבוססת ויציבה, החלטתי להמשיך לאתגר הבא. ככה הגעתי לפה".
מעבר לזמינות ולהיכרות עם השטח, סא"ל י' מייחס חשיבות רבה למקצוענות. לכן מתאמנת היחידה לפחות פעם בחודש, כולל תרגילי פתע. "היו לנו תרגילים ביישובים שפתאום הצטרף אלינו ילד בן שלוש להסתערות עם רובה הצעצוע שלו", הוא מספר.
התרגיל שאליו הצטרפתי דימה השתלטות מחבלים על ישיבת רגבים והשתתפה בו היחידה כולה. הלוחמים הגיעו ברכבים הייעודיים לשער האחורי של המושב ומשם התקדמו רגלית אל זירת האירוע, כשסא"ל י' מקיים הערכות מצב ומחלק פקודות.
ללוחם ד' יש מסר לצד השני: "אם האויב קורא את הכתבה הזאת, אני ממליץ לו מאוד לא לנסות להיכנס לפה. כי הוא לא יחזור הביתה לספר על זה".
