השבוע לפני ארבע שנים פרצה המלחמה בין רוסיה לאוקראינה, ובשנים אלו עלו לישראל כ-125,000 עולים חדשים, ובנוסף אליהם הגיעו גם כמה עשרות אלפי פליטים נטולי אזרחות. אנשים שחששו מהמלחמה במולדתם, בחרו להתמודד עם תהליך מורכב של חיפוש עבודה, קשיי שפה ואתגרים נוספים – ונקלעו למלחמה ממושכת ומפחידה גם בישראל.
אוקסנה סוקולובסקי עלתה עם משפחתה פחות מחודש אחרי פרוץ המלחמה באוקראינה. היא הייתה בעבר עורכת דין בכירה, עם משרד פרטי, אך בארץ נאלצה לבנות את הקריירה שלה מחדש, מאפס. “היו לנו חיים יציבים וטובים מאוד באוקראינה”, היא משתפת, “אבל כשהחלה המלחמה הבנו שהביטחון שהיה לנו אבד, והחלטתי שישראל זה המקום הנכון בשבילי ובשביל משפחתי”.
אחרי כמה שנים בישראל, ולאחר שלל מבחנים קשים ושלבים מפרכים, סוקולובסקי נמצאת כיום בהתמחות במשרד עורכי דין ומקווה לקבל רישיון בחודשים הקרובים. גם כשזה יקרה, ארוכה הדרך עד שתגיע לסטטוס שהיה לה באוקראינה. “קשה להתחיל הכל מההתחלה”, היא אומרת, "המצב בישראל בעייתי עבור עולים. בתנאים הנוכחיים קשה מאוד גם ללמוד שפה חדשה, גם לנסות להתאקלם במדינה זרה וגם להתפרנס בכבוד”.
אחד הסיבות המרכזיות שהובילו לעלייה הייתה האמונה שלילדיה הצעירים צפוי עתיד טוב יותר בישראל. בימים האחרונים האמונה הזאת התערערה, כשבנה בן ה-14 הותקף על ידי חבורה של נערים לא רחוק מביתם. "בישראל תמיד הרגשנו ביטחון ברחובות", היא אומרת, "אבל פתאום אני מרגישה שאולי זה לא היה מוצדק”.
שנה וחצי אחרי שנמלטה מהקרבות בארצה – פרצה מלחמה גם בישראל. “כל כך פחדנו ב-7 באוקטובר", היא מודה, "הרגשנו שלא משנה לאן נלך, המלחמות רודפות אותנו. זה יצר אצלנו ספק לגבי הכל, אבל אנחנו מאוד מאמינים במדינה. עם זאת, החשש הביטחוני כנראה תמיד יהיה חלק מהחיים שלנו פה".
העלייה ההמונית מאוקראינה מזכירה לרבים את גלי העלייה הגדולים מברית המועצות בשנות ה-70 ובשנות ה-90. ד"ר ג'ניפר שקבטור, חוקרת מבית ספר לאודר לממשל, דיפלומטיה ואסטרטגיה של אוניברסיטת רייכמן, ומי שעלתה לישראל מאוקראינה בשנת 1990 כשהייתה בת שש, מסבירה כי "יש מאפיינים דומים. גם אז, כמו במלחמה הנוכחית, העולים הגיעו לארץ כפליטים שהשאירו מאחוריהם בית ונכסים אחרים והגיעו רק עם מזוודה. אבל יש גם הבדלים. ראשית, בניגוד לעלייה ההיא, אלו שעלו עכשיו יכולים לשמור על אזרחותם במדינות הולדתם; הבדל נוסף הוא ההרכב המשפחתי של העולים. זו יותר עלייה של נשים וילדים כי מאוד קשה לגברים לצאת מרוסיה ואוקראינה".
לדבריה, העלייה הנוכחית "עוברת באופן חלק יותר בזכות הקהילה שעלתה בעבר מברית המועצות וכבר מאוד מבוססת. עם זאת, המפגש בין האוקראינים לרוסים בישראל מאוד מורכב".
הבדל נוסף הוא היכולת להשתלב בשוק התעסוקה בארץ. לדברי ד"ר שקבטור, "רוב העולים שמגיעים ממקומות כמו מוסקבה וסנט-פטרסבורג מחזיקים במקצועות שאפשר לעבוד בהם מרחוק, או כאלה שניתן להמיר ישירות למדינה זרה. עבור מי שעובד במקצועות המסורתיים השינוי כמובן יותר קשה. לצערי, השוק הישראלי לא מותאם לקליטה של מהגרים חדשים, אבל הבעיה פחות דרמטית מאשר בעבר בזכות השוק הגלובלי".
בוריס פיאבסקי, שעלה ארצה מרוסיה עם אשתו ושני ילדיו, הוא אחד מאלה שלא מתקשה מקצועית בזכות אותה גלובליזציה. "עבדתי כמנהל הנדסה בחברה אמריקאית והמשכתי בעבודה הזו כשהגענו", הוא מספר, ומציין כי מאז כבר הספיק להקים חברת סטארטאפ עם שותף ישראלי.
"חשבתי לעשות עלייה עוד לפני המלחמה, אבל זה היה חלום רחוק שלא פעלתי עבורו", משתף פיאבסקי, "כשהתחילה המלחמה כמובן שהכל הפך למציאותי יותר. היו קשיים במעבר, אשתי עדיין לא מצאה עבודה, לילדים היו בעיות בהתחלה בבית הספר ובגלל השפה, אבל הייתה לנו עזרה גדולה מהרווחה".
כיצד השפיעה מלחמת חרבות ברזל? "לא נבהלתי", הוא אומר, "הרגשתי בטוח בארץ. לא חשבתי לרגע שהעלייה הייתה טעות. אנחנו היינו בעד ישראל במלחמה הזו. אני מרגיש בצד הנכון של ההיסטוריה, פעמיים".
ומה באשר לאפשרות של חזרה לרוסיה? "אני לא רואה סיבה שמשהו ברוסיה ישתנה, וכנראה שלא נחזור גם אם המצב ישתנה", הוא אומר, "אולי נחשוב על לבקר כי יש לי משפחה שם".
לצד סיפורי הקליטה של יהודים קיימים גם מקרים מורכבים יותר מבחינה משפטית ומעמדית – כמו זה של בנות הדודות אלונה צ'וגאי ולסיה אורשוקו, נכדותיה של מריה בלישצ’יק, חסידת אומות עולם שמשפחתה עזרה להציל ולהסתיר את פניה בס במהלך השואה.
בראשית המלחמה פורסם ב"ידיעות אחרונות" סיפור מאבקה של שרון בס, נכדתה של פניה, להביאן ארצה לאחר שנתקעו באוקראינה בגלל המלחמה. הדבר צלח במארס 2022, השתיים הגיעו לארץ ועובדות כמטפלות. "בינתיים המדינה נותנת לי להישאר פה", מספרת אלונה, "אבל בכל שנה אני צריכה ללכת למשרד הפנים כדי לקבל הארכה לויזה שלי, וכך גם בת דודתי".
השתיים אינן זכאיות לאזרחות או תושבות קבע, וויזת השהייה שלהן תפקע אחרי חמש שנים. בס ממשיכה להילחם עבורן. "נכד של חסיד אומות עולם צריך להיות קודש הקודשים בישראל", היא אומרת, "חייבים לאפשר להן לעלות ולהפוך לישראליות. אני חשה מושפלת בשמן. צריך למצוא לכך פיתרון בהקדם".
