למה כל דבר אצלנו נראה כל כך עלוב. כל כך לא אפוי. למה אפילו ביקור של ראש ממשלת הודו - ועוד בימים שבהם ביקור בארץ זה לא עניין מובן מאליו - הופך לעוד זירת התמודדות לפריימריז, עוד מוקד התרפסות בפני משפחת המלוכה, עוד אווירת מרכז ליכוד, רק בלי הנקניקיות ומיץ הענבים.
למה תמיד האורחים שמגיעים לשאת נאום בכנסת נראים כמו מבקרים שהגיעו לבית יתומים, וחברי הכנסת כמו החוסים שמושיטים ידיים כדי שייראו אותם. שייקחו אותם. ולצפות שוב בפרצופים המוכרים לזרא מתקופות אחרות, יושבים בכיסאותיהם של חברי האופוזיציה, רק כדי למלא את המקום שלא ייראה ריק - האם יש מחזה נלעג מזה?
הנה היא, פנינה רוזנבלום, שמסתובבת במליאה כאילו עזבה אותה רק לרגע. ואוסנת מארק, שאמרה פעם על מפגיני קפלן שמה שהם עושים זה אשכרה לחטוף את החטופים. וואלה, כמה התגעגענו. ומי זה האיש המוכר הזה, נו, ח"כ לשעבר עקיבא נוף, חסר רק שיוציא גיטרה ויקדיש את שירו "איזבל" לשרה נתניהו. והנה אורן חזן. רק שלא יגרור את מודי לסלפי כמו שעשה לטראמפ.
ולמה לצידו של האיש המתוק הזה, נרנדרה מודי, שנראה כמי שאצלו הכל זורם, נעים ולבבי, יו"ר הכנסת שלנו נראה כאילו הוא מזיע מתחת לחליפה מרוב מאמץ. כנראה שזו עבודה קשה למצב את עצמך בשורה הראשונה, לא לתת לאף אחד לעקוף, ובו זמנית להיות עירני וקשוב ל"רעייתי", שלא מפסיקה לדחוף את עצמה למרכז הפריים. רגע היא פה ורגע אחרי היא כבר בצד השני, ואם אפשר אז ממש באמצע, כמו עשתה בביקורו של טראמפ.
המחזה שנשקף שלשום לאזרחי ישראל ואולי גם ל-1.4 מיליארד הודים, העלה בטח פה, ובעיקר שם, תהיות. כמו נאומו הקצר של יו"ר האופוזיציה, יאיר לפיד, שהיה הסבר למודי, שזה לא הוא, מודי. זה אנחנו.
אין יותר ברור ומוצדק מהאמת. וזאת האמת. כי איזו ברירה נותרה לאופוזיציה להביע את מחאתה, אם לא לצאת מהמליאה בעת נאומם של יו"ר חצי-הכנסת וראש הממשלה? חבל רק שהם לא עושים את זה בכל ימות השנה. חבל שהמחאה, הפעם על היעדרותו של נשיא בית המשפט העליון יצחק עמית, שלא הוזמן לטקס - לא הופכת להיות ריטואל קבוע בכל פעם שאוחנה מתיישב על הדוכן. ככה ייעשה למי שפוגע בדמוקרטיה. והאיש האיום הזה, הכוחני, נטול העידון או האלגנטיות, לא מתבייש להפוך את הכנסת לעוד מנוף לבחירתו לצמרת רשימת הליכוד – בעידודו, יש לומר, או לפחות בעצימת עין של נתניהו, ששוב מעמיד פנים כאילו לא ידע, לא שמע, לא מעורב. כאילו לא הוא הכריז במו פיו שעמית הוא נשיא בית המשפט העליון, וכאילו שזה אוחנה, ולא הוא, שהופך את הכנסת למגרש המשחקים שלו. השיא הוא המדליה שהוא העניק למודי. מעניין באיזה מחסן העיטור הזה ימצא את מקומו. מה שבטוח, אף אשת ראש ממשלה לא תחמוד אותו.
ואם מישהו חיפש אינדיקציה, נדמה לי שקיבלנו אותה בכניסתו של בני גנץ למליאה אחרי נאומו של אוחנה, כדי לשבת עם חברי הקואליציה בעת נאומו של ראש הממשלה. גנץ, כמו תמיד, רגל פה רגל שם. לא קואליציה אבל גם לא אופוזיציה. מדגים איך אומרים בלי להגיד: "אני איתך ביבי".
× × ×
אני מחבבת מאוד את לוסי אהריש. מעולם לא נפגשתי איתה, לא דיברתי איתה, לא ראיתי אותה מחוץ לטלוויזיה. אבל יש שלב בחיים שבו את/ה מתייג/ת את האנשים לא לפי ההון, המעמד, או התועלת שהם יכולים להביא לך, אלא אם הם אנשים טובים או רעים. "הוא איש טוב", אנחנו אומרים, כאילו זה הדבר הכי ראוי לציון בו. כמה פשוט, ככה יפה.
אהריש היא בקבוצה של הטובים. חכמה, אמיצה, רהוטה, אפילו תמימה במובן הטוב של המילה. פטריוטית ישראלית גאה. לא מתפתלת, לא מעמידה פנים. בניגוד מוחלט למרדכי דוד, שנמצא בקבוצה של האנשים שאין להם לא כוונות טובות, לא תום, לא אומץ לב ולא פטריוטיות. איש רע במובן הרע של המילה.
שלשום שוב הפגינו מתחת לביתם של לוסי אהריש וצחי הלוי. הפעם אלה היו עשרות פעילי ימין שהשמיעו קללות כמו "לוסי יא בת זונה", "מחבלת" ואפילו איחולי מוות. להגיד שזה מכוער? נו בסדר, אז אמרנו. אם פעילי ימין מפגינים בפקודת אשת ראש הממשלה מול ביתם של בני משפחת פרקש, שבנם הטייס, תם ז"ל, נפל במלחמה - איזו משמעות כבר יש למילה מכוער? וכשאותו אדם רע חוסם את דרכו של נשיא העליון לשעבר, אהרן ברק, וקורא לו היטלר, זה פחות מכוער או יותר? ואם יורשה לי - הבעיה גם בתקשורת. אם הייתה נמנעת מלסקר את מרדכי דוד ופמלייתו באופן אובססיבי כמעט, הם היו נעלמים. הרי זה בדיוק מה שהם רוצים שנעשה (את מה שאני עושה עכשיו). כי מה שווה כל ההצגה הזאת אם היא לא מצולמת, משודרת, או נכתבת.
אבל זה לא רק מרדכי דוד. שמעתי שידידיה מאיר, בעלה של סיוון רהב מאיר, אמר השבוע ב"פטריוטים", שמרדכי דוד הוא לא רק שליח של הליכוד. "אני לא ליכודניק", אמר, ו"מרדכי הוא גם שליח שלי".
הכרתי את סבא של ידידיה, אהרן מאיר ז"ל, שהיה מבכירי הבנקאים בישראל, וכיהן במשך שנים כמנכ"ל בנק המזרחי. הכרתי ואהבתי אותו מאוד. מאיר הסבא היה איש טוב, אולי הכי טוב שהכרתי מימיי. איש מתון, עדין, יפה נפש. אציל. הוא לא היה פוליטיקאי, אבל היה מזוהה עם הציונות הדתית של פעם – התנועה המפוארת שהפכה למפלגתו של סמוטריץ'. אם רוצים להבין מה קרה לנו במרוצת 20 השנים האחרונות, זאת עוד דוגמה: אהרן מאיר ונכדו ידידיה מאיר.
ואני יכולה להגיד בוודאות מלאה: סבו של ידידיה לא רק שהיה מגנה את דבריו של נכדו. הוא היה מתבייש בו עד עמקי נשמתו.
