שמונה חודשים אחרי המלחמה הקודמת עם איראן — תושבי ראשון לציון נטולי הממ"ד שוב חזרו אתמול לקומה מינוס 3 בחניון העירייה במרכז העיר, שהפך למקלט ממוגן מפני נפילת טילים.
משעות הבוקר זרמו למקום עשרות משפחות, וגם לחניונים נוספים ברחבי הארץ ששינו את ייעודם המקורי והפכו למקלט מפני הטילים, שאל יכולת ההרס שלהם התוודענו במלחמה הקודמת.
בחניון העירייה בראשל"צ התרגלו מהר מאוד למצב החדש, ובמקום הייתה אווירת פיקניק בחסות הילדים שהפכו את מינוס 3 למגרש משחקים בטוח. על כיסא יושב נאמיק, שעלה עם משפחתו מאזרבייג’ן. "הכל בסדר, ישראל חזקה, עם ישראל חי", הוא אומר באנגלית לאחר האזעקות הראשונות שחווה.
מהרגע שהחלה התקיפה נחסם החניון לכניסת רכבים, ומשפחות הפכו אותו מהר לביתן הזמני, כיסו בציפה את המזרנים שסיפקה העירייה, פתחו כיסאות ושולחנות קטנים שהביאו מהבית, וגם חיפשו נקודת חשמל כדי להישאר מחוברים לעולם שמחוץ למינוס 3. ״רק דרך הטלפון יודעים שיש אזעקה. פה בחניון לא שומעים כלום״, סיפרה אחת מתושבות העיר.
במקום התארגנה גם פינת יצירה, שהתמלאה בילדים.
חי יזרסקי, שמתגורר קרוב לעירייה, הגיע עם האישה והילדים. ״יש גם מקלט ליד הבית אבל הוא קטן", הוא משתף. "גם בעם כלביא היינו פה. קומה מינוס 3 בחניון זה הכי בטוח, בלתי חדיר. הילדים פה משחקים כדורגל, נהנים כמו בפיקניק. נראה שנעביר פה את הלילה״.
אירינה דולגין, עולה חדשה מבלארוס, יושבת על הרצפה בחניון ולצידה הכלב איגור, ששותה מים מצלוחית. באוצר המילים המועט שלה בעברית היא מספרת: ״אני רוצה מקום בטוח כי אין לי בבית, אז באתי לחניון בעירייה״. מריה קוסטיוק, עולה מאוקראינה, הגיעה עם הבעל והילדים לחניון. "באוקראינה המלחמה קשה יותר, שם אין מקלט ואין ביטחון מטילים", היא מספרת. "פה יש מקלט בחניון והעירייה מספקת לנו מה שצריך. גם במלחמה הקודמת עם איראן באנו לחניון".
לא רחוק מהם עמליה מולקנדוב עוזרת לאמא מריאנה לנפח את המזרנים ולארגן להן פינה חמימה ונוחה לשהות של ימים. ״בשמונה בבוקר שמעתי את האזעקה ורצתי עם חברה למקלט. באתי עם המשפחה לעירייה כי אין לנו מקלט ליד הבית״, מספרת מריאנה. ועמליה החייכנית מנסה ליהנות מכל רגע בחניון, שהפך לבית לשעות או הימים הקרובים: ״הבאתי ממתקים לאכול עם חברות. יהיה כיף, זה כמו פיקניק״.
״במלחמה הקודמת גילינו את המקלט הזה רק אחרי שלושה ימים. פה רגוע ובטוח. אין לנו מקלט בבית״, מספרת עמליה חג׳בי בת ה-81. אחותה הצעירה, בת שבע, מוסיפה: ״אנחנו לא ערוכים לישון בחניון. בערב נחזור הביתה לישון במיטה שלנו. מה שיקרה מן אללה״.
בת שבע פונה לראש העירייה רז קינסטליך, שהגיע לפגוש את התושבים בחניון: "תודה רבה לך שאתה חושב על התושבים שאין להם מקום בטוח מהטילים״. וקינסטליך מודה לה ומוסיף: "בשבועיים האחרונים ידעתי שתושבים יחזרו למקלט. יש מזרנים, מים, שרותים, פינות יצירה לילדים״.
לצידו מפקד נפת שפלה בפיקוד העורף, נצ״מ אבי בר, מודיע לכולם כי "מחר אין לימודים בבתי הספר. תחרות תחפושות כבר לא תהיה. בכל מקרה חניון העירייה זה המקום הבטוח לתושבים. זה מציל חיים״.
גם בתחנות הרכבת הקלה בתל-אביב וברמת-גן חזרו אתמול המראות המוכרים מהסיבוב הקודם: מהרגע שהאזעקות החלו להישמע, הפכו תחנות הרכבת התת-קרקעיות למקלט מאולתר עבור אלפי אזרחים. בתחנת ביאליק ברמת גן נפתחו הרציפים התת-קרקעיים, ואנשים החלו לזרום פנימה עם מזרנים, שמיכות, תיקים, תינוקות בעגלות וכלבים בידיים.
אלעד יפת הגיע לתחנה כשעה אחרי ששמע על המתקפה. "באתי לפה כי אין לי מקלט", הוא מספר. "פחדתי באמת. פעם שעברה היה בלאגן. אני מתכוון להיות פה כל לילה, אין לי ברירה אחרת". גם בסיבוב הקודם העביר כאן את ימיו: “התנאים היו ממש טובים. הניקיון היה טוב, הצוות פה טוב, המנהל פה טוב. הכל טוב פה”.
אסף בן ה-9 ובני משפחתו בחרו להגיע אף שיש מקלט בביתם. “אני חושש בעיקר לכלב שלי, ג’וני", הוא מספר. "בינתיים אני בעיקר בטלפון".
שי אמנו סיפרה כי הצפיפות במקלט הבניין הכריעה את הכף. “המקלט בבניין צפוף ויש מלא דיירים, היה לנו יותר מדי בלאגן אז אמרנו שנבוא לפה, זה יותר מרווח. באזעקה השנייה כבר הבנו את זה, החלטנו לברוח”.
פנינה, בשנות ה-60 לחייה, מכירה את המקום היטב. “בבניין שלי אין מקלט, גם פעם שעברה הייתי פה 12 ימים וזה הכי בטוח. אני לא צעירה אז אני לא רוצה לעשות את הדרך הזאת כל הזמן”. היא הביאה עמה חרוזים כדי להעביר את הזמן: “הבאתי חרוזים כדי לא לחשוב על כלום”.
שלומית כהן הגיעה לתחנת הרכבת עם שני ילדיה, כיוון שהבניין שבו היא מתגוררת מיועד לתמ״א ונעדר מיגון ראוי: “הגענו כי זה המקום הכי מוגן”.
לדבריה, גם במלחמה הקודמת הגיעו מיד עם האזעקה הראשונה: “התיקים היו כבר מוכנים ליד הדלת שלנו. אנחנו קופצים, גורבים גרביים ועפים לפה. אנחנו עם ישראל, עם חזק”.
