האזעקה תפסה אותי אתמול בבוקר רגע אחרי שחזרתי מאימון. "אז, הספר שלי צדק כשלחש לי שהמלחמה תתחיל בלילה", אמרתי לעצמי. אבל הוא גם הבטיח לי שהמלחמה הייתה אמורה להתחיל ביום שישי לפני שבוע.
ואני טעיתי, משום שהערכתי שבסופו של דבר טראמפ - שנלחץ בתנועת מלקחיים מצד סביבתו הקרובה ומצד ראשי הצבא - יגמור את הענין בהסכם עם משטר האייתוללות על הימנעות מהמאמץ להצטייד בנשק גרעיני. לא לקחתי בחשבון את האפשרות שהמשטר האיסלאמי שמחזיק בטהרן כבר 47 שנה לא יסכים לוותר על השליטה בתוכנית הגרעין.
בעתיד, חייב להיבדק תהליך קבלת ההחלטות של נתניהו וחבורתו מול איראן - אחרי שפעם שנייה בתוך שנה אנחנו מוצאים את עצמנו מתגוננים מפני הטילים והכטב"מים שמשוגרים אלינו. מתי זה יסתיים? האם הגופים שאמורים לפקח על ההחלטות הדרמטיות הללו היו שותפים בהיערכות לקראת היציאה למלחמה? האם נשקלו הדילמות שנוגעות למחיר שאנחנו עלולים לשלם?
טראמפ לא שיתף את הקונגרס בהחלטה לצאת למלחמה, כמתחייב, ועשה זאת משום שהגיע להבנה שחמינאי לא נענה לדרישות שלו. על פי כל הסקרים בארה"ב, האמריקאים לא תומכים במלחמה הזו, שסופה לא ידוע. ההיסטוריה של המעורבות האמריקאית במלחמות שאחרי מלחמת העולם השנייה הייתה אמורה להעלות הסתייגויות ולעורר צורך באיפוק ובחיפוש דרכים אחרות לסיום העימות. זה לא קרה - בעיקר כי טראמפ לא היה מוכן לשמוע על מצב שבו משטר איסלאמי קיצוני ימשיך לאגור אמצעי לחימה קטלניים.
יצחק זמיר, שהיה היועץ המשפטי לממשלה בתקופת פרשת "קו 300", מפרסם כעת ספר עליה. בכתיבה אמיצה הוא מפרק לחתיכות את גרסתו של אברהם שלום, ראש השב"כ דאז ששיקר וטען שהמחבלים שנרצחו למעשה נהרגו בהשתלטות על האוטובוס, ומבקר את תרבות השקר ששלטה בארגון. הקריאה בספר מצמררת, וכוללת סיפור על איום שספג מאחד מראשי השב"כ שקדמו לפרשה, אברהם אחיטוב.
פעם נוספת למדתי, מספרו של זמיר, שכל מהלכיו של ראש הממשלה המנוח מנחם בגין מקורם בהבנה עמוקה של מהות הדמוקרטיה ומגבלותיה. "אסור לכם להפעיל אלימות בחקירה", הוא אמר לבכירי השב"כ. "אני אוסר עליך לאפשר אפילו סטירה אחת. בתחבולות תעשה לך מלחמה - במוח, ולא בכוח".
המרתון שנערך בסוף-השבוע בתל-אביב והחתונה של שי ונתן ביום חמישי בלילה שהייתי בה ריגשו אותי, משום שחשתי שמתקיימים אצלנו ארועים שמוכיחים שיש לנו כאן עתיד: דבוקות הרצים, וכן שי ונתן וחבריהם שרקדו סביבם באנרגיות לא נתפסות. ורק שאלתי את עצמי: תראו מי שולח אותם להילחם על חיינו כאן.
שורות אחדות משירו של דודו טסה: "אני רץ. אני חייב להספיק כל מה שהעולם מציע כל זמן שהאור מגיע וזה לא מפריע ומלטף אותי. ויש אצלך אור, למה לי לעצור". להמשיך לרוץ, למלא את עולמנו באור.
