כמעט לחצי מהחברה הערבית בישראל אין מרחב מוגן. "אנחנו חוזרים על אותו הסיפור", אמר ראש העיר רהט טלאל אלקירנאוי. "יש 130 אלף תושבים ביישובים הלא מוכרים בלי מיגון. במבנים הישנים אין מיגון כלל".
עוד הוסיף ראש העיר: "ברהט יש כ-90 אלף איש ולרובם אין מיגון. אנחנו פתחנו לתושבים את בתי הספר והמסגדים שיש בהם מיגון, וביקשנו ממשפחות עם מיגון לאפשר לאחרות להיעזר בהן. בפזורה של רהט אין בכלל מיגון. ניאלץ כנראה להעמיד לרשותם את מוסדות החינוך. הם יבואו עם המשפחות והילדים וישהו במוסדות החינוך. אנחנו מקווים שיעבירו מיגוניות ניידות ליישובים הלא מוכרים ולפזורה של היישובים".
"כל פגיעה יכולה להוביל לקורבנות"
סלימאן אלעמור, מנכ"ל משותף באג'יק, מכון הנגב לשינוי חברתי ותושב כסייפה: "לא יתכן שרבע מהאוכלוסייה בישראל תשב כמו ברווזים במטווח ללא שום אמצעי מיגון, ללא שום דבר שיכול להגן עליהם מהטילים שמגיעים מאיראן. גם הפעם לקראת האיומים של מתקפה איראנית החברה הכי חשופה לפגיעה משמעותית היא החברה הבדואית והחברה הערבית בישראל. מתנדבים שלנו באג'יק עוזרים למשפחות שאין להם איפה לישון להגיע ולהתמקם במתנסים ובתי ספר עם מיגון לפחות חלקי בנגב, המצב בצפון ובמרכז לא כל כך שונה מבנגב".
בארגון הקימו חדר מצב בנושא. "אנחנו יודעים שגם אחרי ה-7 באוקטובר ואחרי המלחמה הראשונה באיראן - דבר לא השתנה ביישובים הבדואים. אנשים שוב מסתתרים מתחת לגשרים ובתוך מתנ"סים ובתי ספר. אנשים תוהים אחר כך איך אזרחים נהרגים. בסופו של דבר לא כל מבני הציבור ביישובים הבדואים ממוגנים. וגם אם כן - המיגון הוא עבור מספר קטן של אנשים. איך אנחנו דואגים למיגון סביר שישמור על חייהם? המלחמה לא מבחינה בין מי שגר בתל אביב, ירושלים ורהט. בעיר הגדולה רהט לרוב המוחלט של האנשים אין מיגון. גם בתל שבע וכסייפה המצב דומה. כל פגיעה ביישובים האלה יכולה להוביל לקורבנות".
סלימאן אלהוואשלה, תושב כפר לא מוכר סמוך לאבו-קרינאת, תיאר מצב דומה בישוב שלו: "אין מיגוניות. כמעט בכל הכפרים הלא מוכרים אין בכלל מיגוניות. יש אנשים שרכשו בעצמם. בשנה שעברה פיקוד העורף הביא לכמה משפחות מיגוניות חול שזה בדיחה. ברגע שיש מלחמה נזכרים שאין מיגון. זו בעיה רצינית והמדינה יודעת. אבל פשוט לא מטפלים בזה".
גם בצפון מוחים: "החיים שלנו זולים"
בעיית המרחבים הממוגנים בחברה הערבית מוכרת גם בישובים בצפון. למרות שהנושא בלט כבר במלחמה מול חיזבאללה, האזרחים ביישובים הערבים עדיין סובלים ממחסור במקלטים להגנה בזמן עימות, מבלי שאף גורם מטפל בבעיה. אתמול נרשמו נפילות של שברי מיירטים או טילים במספר ישובים ערבים. בכפר מנדא נפל רסיס על בית וגרם נזק, בעוד בכפר קאסם (שבמרכז הארץ) נפגעו שני בתים, רפת ומספר רכבים. ביישוב אלעזיר, בסמת טבעון וטייבה נפלו שברי יירוטים, אך למרבה המזל ללא נפגעים.
עבד אלרחים מהישוב מג'ד אל-כרום: "אני גר בשכונה שאין בה מקלטים. הבתים שלנו ישנים יחסית, ואף אחד לא מצא פתרונות עבורינו. כשנורות רקטות, אנחנו תקועים בבתים שלנו בין חיים למוות. למדינה הזאת לא אכפת מחיי הערבים. החיים שלנו זולים להם". גם העיר טמרה סובלת ממחסור במקלטים, ובמלחמה הקודמת מול איראן זכורה הטרגדיה בה ארבע בנות משפחה אחת נהרגו מנפילת טיל. מוחמד חיג'אזי מהעיר טמרה: "למרות הטרגדיה הגדולה שפקדה את העיר, עדיין אין לנו מקלטים, וגם אם יש כמה, הם מספיקים לאחוז קטן מאוד מהתושבים. רק היום התחלנו לשמוע על נושא המקלטים. אם לרשויות הייתה איזושהי תחושת אחריות, הן היו מטפלות בעניין לפני שיהיה מאוחר מדי. זה מראה את היקף רשלנותן". אחמד חטיב תושב קלנסווה: "אנו חיים במצב של חרדה ופחד עקב מחסור במקלטים בעיר שלנו. בכל פעם שהאזעקות נשמעות, אנחנו לא יכולים למצוא מקומות בטוחים ללכת אליהם, ונשארים תחת סכנת חיים. מקלטים בבתים אינם מגנים עלינו מפני טילים. המקלטים הבטוחים ביותר הם אלה שנמצאים מתחת לאדמה. לרוע המזל, דיברנו וצעקנו על הנושא הזה, אבל אף אחד לא מקשיב".
