יותר יהודי ממך // אלקס ריף } סלע מאיר
גילוי נאות: אני מכירה ומחבבת את אלקס ריף, "אלקס עם ק'", ומעריכה את פעילותה למען קהילת דוברי הרוסית בישראל. אני בצד שלה כשהיא חוטפת תגובות פוגעניות שמציגות אותה כמי שמבקשת למלא את ישראל בגויים. בישראל 2026, "גויים" זו כנראה הקללה הנוראה ביותר, שנייה רק ל"סמולנים בוגדים".
כעת ריף, שפירסמה שני ספרי שירה, מציגה בספר חדש את טיעוניה בקונפליקט החריף בין הזהות היהודית המורכבת של העולים מברה"מ לשעבר לבין מוסדות המדינה והדת. ייתכן שלא כל הישראלים מודעים לקיומו של אותו קונפליקט, אבל הוא נמשך עשרות שנים. הקהילה הגדולה והמגוונת של דוברי הרוסית היא לא סתם קהילה חילונית: היא קהילה שנציגיה נחשדים תמיד בהתבוללות, בהפרת טוהר הגזע, ביהדות בלתי-מספקת. הם נדרשים לפרוצדורה משפילה של הוכחת יהדות כדי להינשא, נקברים בחלקות נפרדות, עוברים גיור מחמיר, גם אם גדלו כיהודים מבטן ומלידה. בברה"מ נהגו לומר שיהודי חוטף מכות על פי שלושה מאפיינים: הפרצוף, תעודת הזהות (שבה נרשם מוצאו האתני) ושם המשפחה. לפיכך, אדם שנולד לאב יהודי ולאם שאינה יהודייה, סוחב את שם משפחתו היהודי של אביו, ולעיתים קרובות גם את פרצופו. אדם כזה היה מועד לחטוף מכות כיהודי, ואין פלא שחיפש חיים חופשיים מאנטישמיות בישראל, כשהדבר התאפשר. אך הפער בין חוק השבות, שמטרתו הייתה להגן על יהודים מאנטישמיות בארצות המוצא, לבין ההלכה, יצר מתח בלתי נסבל בחייו של אדם כזה. לא די בכך שהוא סומן כישראלי סוג ב' כעולה חדש, ועוד ממוצא לא אהוד במיוחד, אלא גם מצא את עצמו יהודי סוג ג' בעיני הממסד הרבני. הפער הזה מתרחב כשמדובר בדור שלישי ("סעיף הנכד" המפורסם והמאוים).
ריף מתארת את המציאות הזאת באופן מדויק וביקורתי, וגם מספקת רקע הכרחי בתולדות יהדות ברה"מ, אימפריה אלימה שבה כל הדתות נרדפו, וזהויות אתניות בלתי-רצויות נמחקו לטובת רוסיפיקציה כפויה וניתוק הנתינים מהתרבות של עמם. אבל ככל שריף עוברת מהעובדות להמלצות, אני מתחילה לנוע באי-נוחות בכיסא.
קחו, למשל, את התיאור ההיסטורי. ריף מפליאה לתאר את האנטישמיות הסובייטית, את רדיפת הדתות, את הניתוק מהשורשים שנכפו על היהודים בברה"מ, את הבחירה המאולצת של חלקם בשם המשפחה הרוסי של אמם על פני שם המשפחה היהודי של אביהם, כדי לחטוף קצת פחות מכות. אבל פרט מהותי אחד חסר לי בתיאור הזה: ריף אינה מזכירה את האפשרות שחלק גדול מהיהודים האלה, בין שהם מחוברים לשורשיהם הלאומיים ובין שהם מנותקים מהם, אינם רק קורבנות רדיפת הדת, אלא גם אנשים שבחרו להיות חילונים, מפני שאחזו בהשקפת עולם מדעית ומודרנית. בדיוק כפי שבחרו בחילוניות יהודים רבים אחרים, שלא סבלו משנאת הדת הסובייטית: יהודים שחיים בעולם האנגלו-סקסי, בצרפת, באמריקה הלטינית ובישראל. בדיוק כפי שבחרה משפחתי, שחיה לפני מלחמת העולם השנייה בליטא העצמאית ושאפה לתת לילדיה השכלה כללית מעולה, במקרה שלהם בגימנסיה עברית. איש לא ניתק אותם מהיהדות, איש לא גזל מהם את ההיכרות האינטימית עם עולם התוכן היהודי, ובכל זאת הם החליטו שלדת לא יהיה מקום משמעותי בחייהם. כיבוש ליטא על ידי ברה"מ גזל מהם את רכושם, את ביתם ואת החופש האישי שלהם, אבל הוא לא הפך אותם לחילונים יותר מכפי שהיו מתוך בחירה חופשית ומושכלת. גם נישואי התערובת שחלקם בחרו בהם, לא היו פרי של איזו "התבוללות" מסתורית, אלא של אהבה בין שני בני אדם. תתפלאו, לפעמים אנשים מתאהבים במי שנולד לדת אחרת ומקימים איתו משפחה יפה.
ככל שריף עוברת מתיאורים להצעות לפתרונות – ואפשר לשבח אותה על עצם הניסיון להציע פתרונות במקום שבו מישהו אחר היה רק מתלונן — הלקונה הזאת הולכת ומתרחבת. ריף מדברת על פתרונות הלכתיים, על הקלות בגיור ובהוכחות היהדות המופרכות (תיאור ההשפלות שעשויה לעבור כלה דוברת רוסית, אפילו יהודייה הלכתית, הוא אחד הקטעים הטובים ביותר בספר), על ההכרח לקבל לחיק היהדות צעירים שגדלו בישראל ושירתו בצה"ל, אבל הפער בין חוק השבות להלכה סיבך את חייהם. כל הפתרונות האלה מבורכים, אבל הם רק מבליטים את הפיל שבחדר. ובפיל ריף כמעט לא נוגעת – אולי מפני שהספר יצא בהוצאת סלע מאיר?
הפיל הוא, כמובן, החיבור הלא-קדוש בין הדת למדינה. הפרדה מתבקשת בין דת למדינה, שקיימת כמעט בכל מקום בעולם, הייתה לא סתם פותרת את הבעיות שריף מתארת, אלא מבטלת אותן. חתונה וקבורה אזרחיות לכל החפץ בכך, שוויון זכויות אמיתי לכולם ללא קשר לדתם, שחרור האובססיות הדתיות והלאומיות והפיכת הדת לעניין פרטי וקהילתי בלבד — זה מה שבאמת נחוץ לישראל. אז גם לא יהיה צורך להתחנן לרבנות כדי שהוכחות היהדות ומסלולי הגיור לא יהיו חוויות כה מעליבות כלפי קהילה אחת. בישראל של 2026 זה נשמע כמעט כמו אוטופיה, אבל אסור לנו לשכוח כמה הדבר בסיסי, ובעל פוטנציאל לפתור סוגיות בוערות ומרכזיות בהרבה. •
