זו אמורה להיות מלחמה לשינוי פני המזרח התיכון. לא פחות. משום שאיראן, גם לאחר הסנקציות, גם לאחר הפגנות המוני האזרחים דורשי החירות, גם לאחר הטבח ההמוני באזרחים, הייתה ונותרה מדינת טרור, עם השפעה אדירה על כל רחבי המזרח התיכון. כמעט כל טבעת החנק שנבנתה בעשורים האחרונים סביב ישראל – נבנתה באופן ישיר ועקיף על ידי איראן. מה הם רוצים? הרי אין לישראל גבול משותף עם איראן. אין שום סכסוך. אבל יש אידיאולוגיה פנאטית, אנטישמית וגזענית.
שר החוץ האיראני, עבאס עראקצ'י, ניהל בשבועות האחרונים מתקפת חיוכים ומתק שפתיים. הוא גם פתח בסדרה של ראיונות לכלי תקשורת במערב, לצורך עידודם של האידיוטים השימושיים. הרי הם מוכנים לקנות כל סחורה מהנוכל הזה, ובתנאי שהיא מסייעת להם להפנות את האצבע המאשימה לכיוון ישראל. מי שהיה שומע אותו היה חושב שמדובר באחד ממלאכי השלום, שמחפש פשרה לצורך השגת שלום. אנחנו רוצים הסכם, הוא אמר, והציג עמדות שהיו מעניקות לאיראן את מעמד הבכורה באזור. היה חשש שממשל טראמפ עלול להיכנס למלכודת. אבל השחצנות של משטר האייתולות חיסלה את האשליות. עדיין לא ברור כיצד תסתיים המערכה. אבל זה ברור שהטילים ששיגרה איראן ביממה האחרונה, גם לריכוזים עירוניים במדינות שפעלו למענה בשבועות האחרונים, מבהירים עם מי בדיוק אנחנו נלחמים.
כך שאנחנו בשעה של הזדמנות היסטורית. אבל גם לאחר חיסול ח'מינאי, טועה מי שחושב שזה יהיה קל. במלחמת "עם כלביא" המטרה הייתה פגיעה באיראן. הפעם המטרה היא פגיעה הרבה יותר אנושה, בואכה חילופי שלטון. זה לא הולך להיות קל, משום שעם כל הכבוד למפגינים – ומגיע להם הרבה כבוד – הם היו מאות אלפים. אולי מיליונים. אבל איראן היא מדינה של למעלה מתשעים מיליון בני אדם. וגם בהנחה שרוב האיראנים מאסו במשטר הדיכוי והטרור – עדיין יש מיליונים רבים שתומכים במשטר, שמתפרנסים מהמשטר, ששותפים לפשעי המשטר. הכוח בידיהם. גם הנשק. הם לא יוותרו בקלות. הם מאורגנים הרבה יותר, מצוידים הרבה יותר, ופגיעה במוסדות שלטון, באנשי שלטון ובתשתיות צבאיות – לא תגרום להם לוותר. כך שיש חשש, הלוואי שנתבדה, שהדרך לעקירת הרוע תהיה משימה קשה. מאוד קשה.
מלחמה היא דבר רע. אבל יש מצבים, כולל המצב שאליו נקלענו, שבהם אי התקפה בשלב מוקדם היא נזק אדיר בשלב מאוחר. משום שבעשורים האחרונים שמענו שוב ושוב הצהרות של ראשי המשטר האיראני. כאשר הם לא במתקפת חיוכים, הם מדברים על "מוות לאמריקה, מוות לישראל". הם מתכוונים לכל מילה. הם לא יכולים לחסל את אמריקה. אבל נדמה להם, באמת ובתמים, שהם יכולים לחסל את ישראל. כך שזו לא רק זכות עליונה לתקוף את המשטר, זו חובה מוסרית ולאומית עליונה. זו לא רק טובה הומנית למפגינים שחיכו ושיוועו לסיוע מבחוץ. זו לפני הכל חובה מוסרית של השלטון בישראל כלפי העם החי בישראל.
כדאי לזכור ולהזכיר. ללא התקפה – איראן הייתה הופכת למעצמה אזורית, שהצליחה לסובב בכחש את ארה"ב. ללא התקפה, החות'ים והשלוחות בעיראק היו הופכים להרבה יותר חזקים ומסוכנים. ללא התקפה – גם הסיכוי שהחמאס יציית לשלב ב' בהפסקת האש – שואף לאפס. ללא התקפה, ישראל הייתה ניצבת לפני איום קיומי הולך ומתעצם. ללא התקפה, ארה"ב הגדולה והחזקה הייתה הופכת לנמר של נייר. בכל היבט מוסרי, בכל היבט של המשפט הבינלאומי – זו מלחמת חובה. ולפי המסורת היהודית – מלחמת מצווה.
השעות שעברו מאז תחילת המלחמה מבהירות שזה לא הולך להיות קל. ישראל ערוכה הרבה יותר, אבל היא עלולה להיפגע. ישראלים עלולים לשלם בחייהם. אבל לפעמים, כדברי שייקספיר, יש צורך בנבלה קטנה כדי להימנע מנבלה גדולה. אז דרך צלחה, לוחמי ישראל, בחיל האוויר, במודיעין, במוסד, ובכל גוף שמעורב. אתם חייבים להצליח. אין לנו, פשוט אין, אופציה אחרת.
