אנו בעיצומו של האירוע, נעדרים פרספקטיבה, מסוחררים ברכבת הרים רגשית. טולטלנו באחת ממציאות משפילה של יום קטנות בכנסת – רק לפני כמה ימים עסקנו בחרמות ילדותיים ונקמניים, משתלחים זה בזה בלשון גסה ופרימיטיבית – אל מציאות מרוממת של ימים היסטוריים, שבהם מתעצב מחדש האתוס הציוני. האומה הישראלית מתגברת, אכן כארי, על ראשי הקמים עליה להורגה בדור הנוכחי, בנחישות, באומץ, בחוכמה. פרק חדש בתולדות ישראל נכתב על ידינו. כמובן, מוקדם עדיין מלסכמו, המלחמה רק החלה.
אנחנו נאלצים להכיל רגשות סותרים: מתנדנדים בין גאווה לאומית עצומה על היכולת המדהימה של הצבא, שממצבת את ישראל כמעצמה אזורית ללא מתחרים, לבין מציאות אישית מפחידה, שבה אנו מכורבלים במחסות מפני טילים ונחילי כטב"מים המבקשים את נפשנו, לעיתים – כמו אתמול באסון הכבד כל כך בבית-שמש - בהצלחה. עם זאת מעטים, אם בכלל, הם הישראלים שאינם מבינים את ההכרח לשלם מחיר אישי מיידי, לעיתים כבד, כדי להבטיח את ביטחון המדינה דורות קדימה.
הרוח הישראלית המיוחדת כל כך הודגמה ביום שישי האחרון ברחובות תל-אביב. כזכור, השגריר האמריקאי הציע לעובדיו שאינם חיוניים לעזוב את ישראל בו ביום, מחשש (שהתממש) שתפרוץ מלחמה. על אף ההתרעה הברורה לקראת מלחמה עם גדולת אויבינו, יותר מ-50 אלף רצים ורצות, וסביבם עשרות אלפי צופים, יצאו מביתם והשתתפו ב"מרתון לאומי", באווירת קרנבל בריאה. באותו רחוב עצמו, הירקון, שבו שוכן המתחם הגדול של השגרירות שממנו התפנו העובדים, זרם המון בריא, אופטימי ותוסס. באותם רגעים, שתי תופעות הפוכות: "יציאת ישראל" חפוזה של נציגי המעצמה הגלובלית (מהלך מתבקש להגנה על מי שאינו חיוני) ולצידה "צומוד" תאב חיים של הציבור הישראלי. הרצים לא היו שותפי סוד לתכנון המבריק של צה"ל, אבל הם התנהלו מתוך ביטחון עצמי מוצדק ביכולת שלנו.
כל אלו אסור שיסתירו את החשש לגבי מצבו של נכס חשוב ביותר לביטחון הלאומי – הברית עם ארצות-הברית. מצד אחד, העולם כולו נוכח כיצד צבא ארה"ב נלחם כנף אל כנף יחד עם צה"ל. שיתוף פעולה חסר תקדים, המהווה מכפיל כוח ריאלי ותודעתי, ומדגים את זהות האינטרסים והמחויבות ההדדית שבין המעצמה הגלובלית למעצמה האזורית. מצד שני, רק לפני כמה ימים התברר שבציבור האמריקאי רבים יותר מזדהים עם הפלסטינים (41 אחוז) מאשר איתנו (36 אחוז). הפער לטובת הפלסטינים גדול מאוד, עד כדי 30 אחוזי הפרש, בקרב צעירים עד גיל 34. האם המערכה הנוכחית המשותפת עתידה לחזק את הברית עם ארה"ב או להחליש אותה?
מותר וראוי להיות אופטימיים: מדינת ההייטק ממשיכה להיות הזירה האטרקטיבית בעולם, מחוץ לארה"ב, לתעשיות העתיד. זרם ההשקעות בחברות ובמרכזי פיתוח ממשיך לחצות את האטלנטי ולהתמקם במותניים הגיאוגרפיים המיניאטוריים של ישראל. בין טיל לטיל מגיע לכאן ראש ממשלת הודו, מעצמת-על צומחת, כדי לחתום על יחסים אסטרטגיים "מיוחדים", שבצידם שוברים כלכליים עצומים.
סופר לי על ביקור של הנהלה בכירה מאוד של אחת מחברות הענק האמריקאיות בישראל, בזמן המערכה בעזה. בעודם ברחובות תל-אביב נשמעה אזעקה. הללו נשכבו, כמו כולם, על הרצפה בשדרות רוטשילד. כשקמו, לאחר שניערו את הבגדים, הבהירו שאין בכך שום איום על המשך ההשקעות שלהם בארץ: "אתם הישראלים יודעים לתפקד טוב יותר בעת מלחמה מאשר רוב המדינות בזמן שלום". הבכירים העסקיים האמריקאים משקיעים באופן רציונלי, והם אופטימיים.
בפורים השנה, הפסוק מהמגילה "ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם", הוא לא רק אזכור של עבר, אלא רישום מדויק של מציאות חיים עכשווית. אם באלפיים שנות גלות עסקנו בזכירה – "זכור את אשר עשה לך עמלק", בשנות הריבונות, ובמיוחד השנה, אנו מתרגמים את הזכירה לפעולה. עמלק של דורנו מבין זאת בדרך הקשה.
ידידיה שטרן הוא נשיא JPPI - המכון למדיניות העם היהודי, ופרופ' אמריטוס למשפטים באוניברסיטת בר-אילן.
אנחנו מתנדנדים בין גאווה על יכולת הצבא, שממצבת את ישראל כמעצמה אזורית ללא מתחרים, לבין מציאות אישית מפחידה