את הידיעה על מותו של עלי חמינאי היסס העיתון האמריקאי החשוב בעולם, "הניו יורק טיימס", לפרסם שעות ארוכות לאחר אישורי החיסול מישראל; גורלו "שנוי במחלוקת", כתב. רק לאחר הקביעה הנחרצת של הנשיא טראמפ לא הייתה לעיתון המכובד ברירה והוא בישר לקוראיו על מותו בגיל 86 של "המנהיג העליון של איראן, איש דת קשוח שהפך את איראן למעצמה אזורית".
קשה לעלות על הדעת כותרת יותר מוטעית, שגויה ומקוממת. נתחיל מעובדות: הוא לא "איש דת" אלא מתחזה לאיש דת, והוא לא "מת", אלא חוסל בהפצצה מסיבית של חיל האוויר הישראלי. אבל עיקר התמיהה מעוררת האמירה שלפיה אותו חמינאי "הפך את איראן למעצמה אזורית". כן? לא ולא. איראן הייתה מעצמה אזורית בתקופתו של השאה הפרסי. אבל ככל שהתחזקו כוחו והשפעתו של חמינאי בצמרת הרודנות האיראנית, כך מצבה הכלכלי, החברתי והמעצמתי של איראן נחלש והידרדר עד שהפך לקריסה מלאה.
כפי שאמר במדויק אלוף (מיל') יאיר גולן, "חמינאי שיעבד את כל עושרה של איראן למימון טרור, היה איש מסוכן לעולם, לעמו ולישראל". הנה מספר מפתח: מאז פרוץ מהפכת חומייני ב-1979 ועד 2024 גדל התוצר לנפש בדולרים קבועים בישראל ב-150 אחוז בשנה, כשהתוצר לנפש באיראן ירד באותו פרק זמן בקרוב ל-20 אחוז. בדולרים שוטפים (לפי נתוני הבנק העולמי המשתמשים בשער חליפין רשמי) התוצר לנפש בישראל גבוה היום ב-1,300 אחוז, פי 14 מהתוצר המקומי לנפש באיראן: 4,000 דולר באיראן, 55,000 דולר בישראל. לפי שער הדולר של חלפני המטבע בטהרן, התוצר לנפש בישראל גבוה בעשרות מונים מהתוצר לנפש באיראן. זהו לפיכך ההישג של חמינאי: הוא הסיג את כלכלת איראן עשרות שנים לאחור.
לא רק את הכלכלה, גם את השפעתה. איראן של 2026 חסרת יכולות צבאיות משמעותיות מלבד שילוח טילים בסגנון סאדאם חוסיין במלחמת המפרץ הראשונה, בינואר 1991. כדי לשקם את הצבא האיראני, העריכו מומחים כבר לפני עשור, נדרשת השקעה של 250 מיליארד דולר. במונחים של היום, חסרים לצבא איראן 400 מיליארד דולר שאין לו ולא יהיו לו, שהרי סכומי עתק בוזבזו על מיזם גרעיני חסר תכלית הקבור ברובו תחת הריסות. קבור לנצח.
לא רק התואר האימפריאלי שהעניק "הניו יורק טיימס" לחמינאי המנוח מזויף. אני קורא בעמודי העיתון מאמרים של פרשנים חשובים שאך לפני שבועיים לעגו לנשיא טראמפ על שהפר בלא נקיפות מצפון את הבטחתו לעם האיראני המפגין והנרצח ש"העזרה בדרך" - והנה עכשיו, כשהעזרה סוף-סוף יצאה לדרך, הם מבקרים אותו בחמת זעם מפוזיציה הפוכה ב-180 מעלות: על פתיחה ב"מלחמות יש ברירה". למה, הם שואלים ברצינות, טראמפ תקף צבאית דווקא את איראן המסכנה ולא את צפון-קוריאה; שאלה מופרכת ואידיוטית מכל הבחינות שאין טעם להתעכב עליה.
השנאה לטראמפ (שאני רחוק מלהימנות עם תומכיו) משבשת לגמרי את שיקול הדעת המוסרי, האסטרטגי וההיסטורי של פרשנים והוגים מכובדים ומשכילים. במיוחד מרתיחים את דמי מאמרי ביקורת בסגנון "איך מעז טראמפ לסכן את חייו של חייל אמריקאי אחד" כדי לחסל את חמינאי שנכתבים על ידי ליברלים ממוצא יהודי. הלוא אלה היו הנימוקים של בדלנים אמריקאים ואירופאים נגד פתיחת מלחמה בהיטלר בסוף שנות ה-30: מה פתאום לסכן את חייו של אמריקאי, בריטי וצרפתי אחד כדי לבלום את ההנהגה הנאצית של גרמניה? עדיף להידבר עם האדון היטלר בדרכי דיפלומטיה, בדרכי שלום. הבאתי שלום בימינו, בישר בגאווה ראש ממשלת בריטניה נוויל צ'מברלין לאלפים שקיבלו בהתלהבות את פניו בשובו בספטמבר 1938 מפגישה היסטורית עם האדון היטלר בעיר הגרמנית מינכן.
לא שלום הוא הביא אלא כניעה שגבתה חיי עשרות מיליונים, בהם שישה מיליון יהודים.
