מטאורים // רותי חן-ליסי } שתים } 296 עמ'
הספר הזה מסופר מפיהן של הדמויות שחיות בתוכו, בהן מקס, המורה לציור ושני תלמידיו, איזאבל ושאול. מתוך קולן ומבטן משתלשל סיפור שעובר ממילים וצלילים לצורות וצבעים, מתיאור של מציאות לתיאור של ציור שמאיר את המציאות. זה ספר ששר, מדבר ומצייר בו בזמן.
הוא נפתח במונולוג של מקס ונמשך במונולוגים של איזאבל ושאול, כל אחד מהם הוא גם הדובר וגם הנמען, גם מספר וגם מקשיב לסיפור. וכך זה מתחיל: "כשפתחתי את הדלת", מספר מקס, "ידעתי שהיא תהיה האסון שלי". היא מנגבת בזהירות את תיק העבודות ומציגה אותן והוא מתבונן ומתאר אותן: "יצורים גמישים בערו במחול צבעוני, חסר פנים, פואמות קטנות של צבע", הוא מסתכל, מתפעל וחושב: "יכולתי לחבק אותה", ואומר לה: "זה המקום הנכון".
עברנו כאן מהתרחשות עלילתית לתיאור של ציור, אבל בתוך הציור מתרחש סיפור עלילתי. אז איפה אנחנו? מה קיים במציאות ומה קיים על הדף? אי-אפשר לדעת, הכל מתערבב. ובכל זאת, המבנה ברור ויציב, אנחנו עוברים מהסיפור של המורה מקס, שבו איזאבל היא הגיבורה, לסיפור של איזאבל התלמידה שבו מקס הוא הגיבור ומהם לסיפור של שאול, שבו משתתפים שניהם. כל אחד הוא גם המספר בסיפור שלו וגם הגיבור בסיפור של האחר. כל אחד גם מצייר וגם מתבונן בציורים.
"הוא כריזמטי קצת וסהרורי", כך איזאבל מתארת את מקס, היא מגדירה אותו אפילו כיקה פוץ, ובכל זאת מתפעלת מהסטודיו שלו שאליו הגיעה. הוא נראה לה כמי שמסתובב בעולם הזה כאילו אלוהים נגע בו, ויחד עם זה הוא פרוע ולא מנומס. אבל כשהיא מסתכלת בציור שלו היא רואה דווקא את הברק בעיניו ומה שהיא רואה הופך את הפרוזה לשירה. כאילו הציור הוא שמכתיב את המילים – "במעבדה הזאת נרקחים צבעים מופלאים", אלה הצבעים שממלאים את הספר כולו.
מאיזאבל עובר הספר לתלמיד השני, שאול, שמוסיף למילים ולצבעים גם מוזיקה, "רושם על הבד, מניח את שכבת הצבע, מעביר לבטהובן ומתקיף את הבד, נותן כתם דק של אור, אם צריך אתחיל הכל מהתחלה".
ועל כל זה מסתכלת איזאבל, שמקבלת עכשיו את זכות הדיבור ומספרת באמצעות קווים וצבעים את מה שקרה שם, איך מקס הכניס אותה למעבדה שלו, איך הסתכלה מרותקת על מרקחות הצבעים שהוא מבשל ועל הקנטאורים ששועטים ויורקים אש על הקירות. המסע הספרותי עשה כאן תפנית ועל כנפי המבט של איזאבל הוא חודר אל תוך הציור, אל תוך מרקחות הצבעים, האש והקנטאורים.
בהמשך שאול מציע דיאלוג ציורי, הוא יצייר את איזאבל בדמות שהיא חולמת עליה והיא תצייר אותו בדמותו של וסקו דה גמה. וכשהיא לובשת שמלת כותנה לבנה וצדף על חוט שזור על צוואר, הוא מצייר אותה והיא מסכמת "האיש הזה לא מרפה. שתלטן, פרוע ואולי ממש רע. ואני בכותונת דקה בתוך הממלכה שלו".
ומכאן המבט עובר אליו, היא נראית לו כאמזונה שברירית והוא מולה כמו "שמשון עלוב". "מחר זה יקרה", הוא אומר, "מחר אצייר אותה עם כל מה שיש בה". ושוב המבט חוזר אליה וקולה מחליף את קולו: "אני חייב לגעת בך", הוא אומר, "ואז אולי אדע". אבל הידיעה עוברת דרך הציור. "יותר שמן מבריק... עכשיו צריך לערבב", הוא אומר והיא אומרת "קר לי" ומתכסה במעיל, זמרת הסופרן שרה להם ושירתה מלווה את "עבודת הקודש של הצבע", (בניסוח של איזאבל) ואת מחשבותיו עליה: "איזאבל בעצמות שלי, אני מושך זמן, אוהב להביט בה", וכל הזמן הזה הוא ממשיך לצייר, "מביא לבד את היופי הזה".
המילים, הצבעים, הקווים והמוזיקה, נעים כאן בתוך עולם משלהם, ובכל זאת נובעים מתוך נופים ומקומות שמתקיימים במציאות, בממשות, בעולם לפני שהפך נושא אמנותי. אל המקומות האלה עובר הספר עם הזיכרונות של איזאבל על טיול שערכה עם אלחנן בן זוגה.
הוא הראה לה את הנוף האמיתי: במורדות הר הזיתים, הוא סיפר לה שסבו קבור שם, הם הלכו בדרך לימין משה ובתוך הנוף הזה, כשהשמיים התקדרו, הוא דיקלם לה שיר והיא הרגישה כחולת אהבה. ועדיין גם הנוף האמיתי הזה מתואר כציור. כש"מעבר לקשתות האבן יורדים השמיים על קיר הבית וצובעים אותו בתכלת". הטיול הממשי והטיול שהפך ציור, העיר הממשית והעיר המצוירת, המציאות והאמנות, הכל מתמזג כאן זה בזה.
בספר הזה יש עלילה, דרמה, משולש אהבה, אפילו מרובע אהבה, ילד שנולד ולא ידוע מי אביו, קשרים משפחתיים, זוגיים, בגידה, זיכרונות ותקוות. אבל הקטעים החזקים שבתוכו הם אלה שבהם מתערבבים הצבעים, המילים והמוזיקה, ומתוך התערובת הזאת נוצרת שפה חדשה. •
